אפשר גם אחרת

אפשר גם אחרת

כאשר אין ליושבים בציון על מה להתלונן אזי הם יתלוננו על כך שאין להם על מה להתלונן. אז זה מכבר אנו שומעים על שחיתויות בצמרת השלטונית, על אימון מתרסק במערכת המשפטית, על הפשיעה המככבת יחד עם תאונות הדרכים, על השתייה, על המוטיבציה הירודה לשרת בצבא, על המתח בין דתיים ושאינם דתיים, על הירידה ברמת השכלתם של ילדי ישראל. יש המודאגים ואפילו מודאגים מאוד. יש שהפכו "פוסט ציונים" ואינם מבינים שגישה זו של "פוסט ציונות" הנה גורם אדיר לאי האכפתיות, להשתמטות משרות, לזלזול בערכי המדינה, בזלזל בערכים חברתיים, במהפך המחשבתי והמעשי, הערכי והתרבותי, החינוכי והדתי מתקופת שנות החמישים והשישים לתקופה העכשווית.

יש מי שיאמר כי המחלה ממארת ואינה ניתנת לרפוי. יש מאויבנו שישמחו לשמוע על "פרשנות" זו. ואני אומר  שאנו אדישים מדי, שהמחלה אינה נוראה כפי שהיא נראית, שניתן לטפל בה ואפשר להחזיר לעם הזה את ערכיו, את ביטחונו, את תרבותו, את הציונות שלו, את אהבתו לאחר, את אמונתו בצדקת דרכו. אבל יש להתייחס למצב כאל התייחסות למלחמה. בניגוד לדעתו של משה דיין ז"ל בהיותו שר הביטחון בתקופת מלחמת יום הכיפורים, על המדינה לא איימה סכנת כליה ולא "חורבן בית שלישי" כדבריו. המחדל היה בשאננות. "שיטת ה'סמוך" כהגדרתו של מר יצחק רבין ז"ל והמחדל הלזה ליווה אותנו אצל שתי האינתיפאדות ואצל מלחמת לבנון השנייה. הכל יסכימו כי לו היה הצבא מוכן כדבעי הכל היה נראה אחרת. הווי אומר, לא היה זה האויב שניצח אותנו, אנחנו ניצחנו את "אותנו".

במהלך מלחמת העולם השנייה נערך עבור העיתון הבריטי הManchester Guardian סימפוזיון בשאלה האם דמוקרטיה יכולה לנצח מדינה בעלת משטר דיקטטורי בעודה מחזיקה בערכיה הדמוקרטיים. התשובה הניצחת הייתה שלילית. אכן, אזרחים נדרשים להתגייס לצבא, להלחם, לסכן את חייהם ואף למות למען המולדת. מכתבי החיילים נפתחים ונקראים, שיחות הטלפון שלהם נשמעות על ידי גורמים אחרים. הדמוקרטיה מתכבדת ונסוגה כנגד פיקוח נפש.

אז מה דעתכם להכריז כאן לתקופה של שלושה חודשים על מצב חירום חברתי? לא, אין צורך בגיוס למילואים, אין צורך במגבלות האמורות להפריע לאזרח לחיות את חייו, אבל יש צורך למסור מסר של אוירה אחרת, מסר של מצב חירום אזרחי, מסר של מצב חירום תרבותי.

אז מה היה קורה באם שלושה חודשים רשתות הטלוויזיה לא היו משדרות סרטים אלימים כלל? ניתן יהיה לחזות בקומדיות, בסרטים "קלסיים" ובכל דבר נעדר אלימות. קשה? אולי, בלתי אפשרי? ממש לא. ההשפעה? אדירה, שאין לך היום כלי מחזיק ברכה או קללה יתר על הטלוויזיה. שיתחיל כלי זה להרגיע את הציבור ולא לשמש רק כלי לספוק יצריו. שמאצל כלי התקשורת החשוב הלזה ילמד הישראלי כללי נימוס, אולי במסגרת של "דקה של נימוס" מדי שעתיים. זה יעבוד, כפי שעובדת השפעתם של סרטי המתח והאלימות. מה דעתכם שפרסומות ישדרו פחות מסר מיני שאין בו כי אם על מנת להשפיל את האישה ויותר הומור? שבבתי הספר תוקדש שעת מחנך אחת בשבוע להלכות דרך ארץ.

איני מאמין שאי אפשר לשדר ולו חדשה טובה אחת מדי יום. תכנית טלוויזיה יומית של "חמש דקות של טוב" יכולה לעזור.

כי אולי שכחנו. זה עם נהדר, עם יכולות אדירות שאנו מנסים – ומצליחים – להחביא היטב היטב, ולו מעצמנו.  כאשר יתנו לטוב לצאת הוא יפרח כשושנה. וכפי שהסרט האלים מגרה את היצר האלים, מהפכה כגון זו יש בה על מנת לשנות את האווירה, ולהעלות מן תהום הנשייה את היצרים החיוביים יותר, העדינים יותר.

תרבות הוויכוח במעוננו דורשת שיפור. דע עקא שהיושבים אצל בית הנבחרים מהווים חלון ראווה לחוסר תרבות משווע. הצהרה כי נאום זה או הערה אחרת הנה "עליית מדרגה" בוויכוח הפוליטי אינה מרשימה מפני שמטבע הלשון הלזה הפך זה מכבר לקלישאה שגרתית, והיא משפיעה כמו אותה מודעה על האונס האחרון או על התאונה הקטלנית של ליל אמש. לו היה אותו העולה מדרגה מפסיד את משכורתו לששה חודשים ומורחק מן המליאה לתקופה דומה ייתכן והיה חוזר לחשיבתו המכובדת יותר. חבר הפרלמנט הבריטי אינו חכם יותר מעמיתו הישראלי וחבר הסנט האמריקאי אינו יודע ספר יתר על זה הישראלי, ומדוע במעוננו מבקשים אנו שלא לקיים "דברי חכמים בנחת נשמעים"? נכון באיטליה ובטיוואן זכו קירות הפרלמנטים לחזות באלימות פיזית. לא אחד מחברי הפרלמנט בבית העליון ביפן או בקוראה ואפילו בדומה ברוסיה יצאו מאצל ישיבת הגוף המחוקק בשן ועין, אבל בשום מקום לא ראיתי שאנו חבים להגיע לאלו הרמות.

והייתי מציע כי בהלומה ובקול תרועה רמה ישונה חוק העונשין. נראה שעונשים המנויים בחוק כפי נוסחו דהיום אינן משפיעים. מעניין כמה מקרי אונס היו מבוצעים לו היה האנס יודע שלא ישב שנתיים עד שבע שנים אלא עשרים וחמש שנה? מה היה עושה לו ידע כי לעולם לא ישב על יד ההגה? כי לא יוכל לקבל דרכון למשך של עשר שנים לאחר צאתו את בית האסורים? איני יכול להבין מדוע הכל מתרגשים כאשר רוצח ראש ממשלה מבקש להביא ילד לעולם ונשבעים בשם ומלכות כי לעולם לא יצא משערי הכלא, אך דוממים בעטיה של מגפת האלימות המינית? חוק העונשים אמור להשתנות אצל אותן עברות שהנן נפוצות, לרבות עברות בדיני התעבורה. שנוי המלווה בקול ענות גבורה, שיהא בה על מנת ללמד שמערכת אכיפת החוק מתעשתת ופועלת באופן חדש, אינו מפתיע, ומאיים על אותם הפוגעים באחר.

אלו שני צעדים ראשונים ורבים אחרים יבואו בעקבותיהם. אבל שני אלה, יביאו לשנוי האווירה שהיא הנה תחילתו של תהליך. שנוי האווירה יביא אף לתמיכה ציבורית. אבל שנוי האווירה חייב לאחד את המערכת השלטונית, את מערכת התקשורת ואת המערכת החינוכית. "בליץ" תקשורתי מגמתי מחד, מלווה בתמיכה חינוכית מאידך.

אנו מכירים את כנס הרצליה העוסקת במדיניות חוץ, ועדות אחרות העוסקות בכלכלה. מדוע אין ועידה שנתית העוסקת ביחסי האנוש בישראל? זה פחות חשוב? ואני חושב שזה השורש.

יהיו כאלה שיטענו – כמובן – שחסימת הגישה לאלימות בטלוויזיה אינה דמוקרטית. ייתכן, אבל אנחנו במלחמה.  אנו במלחמה אמיתית על נפש האומה. ובככל מלחמה, גם כאן תתכבד הדמוקרטיה ותוותר קמעה. התשלום הנו מכביד, אבל החלופה כואבת יותר. הרבה יותר.

זלי יפה.