חשיבה אקדמית
חשיבה אקדמית לעולם הייתה פלורליסטית. בספרו The Rise and Fall of Communism מציין ההיסטוריון ארצ'י בראון כי מפלגות קומוניסטיות בבקשם לשמור
על עצמתם הפוליטית חילקו את ה"אקדמאים" לשתי קבוצות. קבוצה אחת זכתה
לחופש אקדמי [להבדיל, כמובן מחופש פוליטי או אפילו כלכלי] מלא. אלה היו המדענים
ואנשי האקדמיה בתחום המדעים המדויקים, אלה שתרמו להתפתחות טכנולוגית, ולא איימו
על הלגיטימיות של הממשל. אלה אם כן התבטאו נגדו. כשהמפורסם באלה שחרגו הנו
הפיזיקאי הרוסי אנדריי סחרוב שהוגלה לעיר הסודית גורקי בסיביר בשל העובדה ש"חרג"
מעבודתו המדעית - כאחד הפיזיקאים החשובים בברית המועצות – והתבטא בתחום הפוליטי,
נגד עריצותו של לייאוניד ברז'נייב. הפיזיקאי המהולל חזר למוסקבה לאחר שיחת טלפון
אותה קיבל מהמנהיג הסובייטי שהנהיג את הפרסטרויקה, מיכאיל גורבצ'וב.
מאידך הקבוצה האקדמאית האחרת, יכולת חשיבתה ויותר מכך, יכולת
ביטויה, הייתה מוגבלת. אותם שעסקו בחשיבה מדינית, בסוציולוגיה, מדעי החברה,
פילוסופים, סופרים ומשוררים. אנשי הרוח. אלה כן איימו על שלומו של השלטון ונאלצו
לשלם על כך בחירותם. כך, ואצלב האבל הצ'כי [שלאחר שנים נבחר לנשיא צ'כוסלובקיה
ונחשב עד יום אחד האנשים החושבים ביותר באירופה]. מבוכתה של ברית המועצות לא ידעה
גבולין כאשר הסופר הרוסי אלכסנדר סולזניצ'ין נבחר לחתן פרס נובל, דווקא בשל ספרו
"המדור הראשון", שהיה הראשון מבין ספריו בו תיאר את האפלות במשטר
הסובייטי, או המומחה Formal Logic אלכסנדר סינובייב שהסטירה המפורסמת שלוThe Yawning Heights התפרסמה במערב [הוא כמובן
לא יכול היה לפרסמה בברית המועצות] והביאה לסילוקו מכל עבודה מדעית ולבסוף הגלייתו
לגרמניה.
 |
| מיכאיל גורבצ'וב |
האיום על החשיבה לא פסח על המתקדמות במדינות. תופעת
ה"מקארתאיזם" נולדה מתוך חרדה מהאיום הסובייטי לו הטיף הסנטור ג'ו
מקארתי. מהחשובים בתחום הרוח בארצות הברית סבלו את חרפתה של זו. השחקן צ'ארלי צ'פלין גלה מארצות הברית וסירב
לשוב אליה. העיתונאי והיסטוריון המפורסם וויליאם שירר שכתב את הספר הקלאסי החשוב ביותר
על מלחמת העולם השנייה "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" הודח מתפקידו
ברשת טלוויזיה ורדיו חשובה בארצות הברית – CBS - בשל
"דעותיו השמאלניות". הוועדות שהקים מקארתי לחפש אחר קומוניסטים ואוהדיהם
בארצות הברית, לא ויתרו לו.
לא צ'רלי צ'פלין ולא וויליאם שירר דרשו מהעולם להחרים את
ארצות הברית, איש מהם לא תמך בגרמנים בתקופת המלחמה, וגם אותם שהפגינו נגד מלחמת
וייטנאם בתקופת הנשיא ג'ונסון ו"שר צבאו" רוברט מקנמארה, הפגינו כי
המלחמה לא הייתה טובה לארצות הברית. הם לא בקרו באוניברסיטת אוכספורד ודרשו מהסנט
של אותה אוניברסיטה להחרים את מדעני ארצות הברית.
גם בישראל היו אנשי חשיבה שלא חשבו שהקמת המדינה הייתה
"טובה ליהודים". "לא זו הדרך" כתב אחד העם. מנהיגי
האוניברסיטה העברית חשבו על חלופה לישות מדינית [תנועת "גוש שלום" - בה
היה חבר יהודה לייב מגנס ששימש אף כנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית – בקשה
להקים בפלסטינה מדינה דו לאומית, אליו חברו גרשון שלום, מרטין בובר ועוד]. אך כל
אלה לא פעלו בשל חיבתם לערבים אלא בשל חששם לגורל היהודים.
כשהחלה המגמה בין מדענים ישראלים שדרשו מעולם האקדמיה ברחבי
העולם להחרים את ישראל, הרשיתי לעצמי להרהר אחר יושרם האינטלקטואלי של אותם
"חושבים'". אותו מדען או פרופסור שהמדינה מממנת לו את מחקרו ויורק הוא
לתוך הבאר ממנו הוא שתה, מעיד על פקפוק רב ביושרו האינטלקטואלי. הוא אינו מוכן לעמוד מאחרי עמדתו
ולהחרים את ישראל, כן. את מקומו באוניברסיטה, את מענקי המחקר. כי הנוחות החומרית
חשובה יותר מעקרון מוראלי. ניחה. והם מוחים על אותם "מקרתאייים" ישראלים
המבקשים מהממשלה או מהאוניברסיטה לשלול
מזכויותיהם. כי חופש הדיבור אין חשוב ממנו, גם אם הוא גדוש בחוסר יושר
אינטלקטואלי ותמיכה באויב.
אבל מה לעשות, במדינה דמוקרטית, מותר לדרוש להחרים את
ישראל, אז מדוע אסור לדרוש להחרים את המרצה? יצאו מבחרם של סטודנטים מהטכניון, ומאוניברסיטת
חיפה ודרשו להחרים את אותם מרצים המבקשים להחרים את ישראל. נזדעקו שומרי אמוני האקדמיה על "סתימת
הפיות" האקדמית. כיצד אפשר להחרים מרצה
בשל דעותיו? ומדוע לא? ההחרמה אינה אקט דמוקרטי? למה אני חייב לשמוע את אותו שאני חושב שאינו
ישר, שהוא בעצם סמל ההיפוקריטיות? למה במדינה דמוקרטית מותר לו לומר מה שהוא חושב
ואני חייב לשמוע? ההבדל בין אלה
המבקשים מהעולם כולו להחרים את ישראל ובין אותו סטודנט המבקש להחרים את המרצה
המבקש את החרם, הוא, שזה האחרון מפגין יושר אינטלקטואלי, הראשון, ממש לא.
טול לדוגמה את הכינוס שנערך לטובת החמס באוניברסיטת תל-אביב - "קולות מעזה" - באפריל השנה בראשותו של הפרופסור אורי הדר. זה נערך תחת המטרייה של החופש האקדמי. אז נשאלו המארגנים האם יתירו לערוך כנס לזכרו של מאיר כהנא למשל. נו באמת. אוניברסיטת
תל אביב? כהנא? והחופש האקדמי? טוב נו. בואו נהיה רציניים.
דמוקרטיה חייבת לשמור על עצמה מפני אימת הדמוקרטיה. מי שמבקש כי התחום האקדמי לא ייגרר לפולמוס הפוליטי שלא יבקש מגופים אקדמיים ברחבי
העולם להחרים את ישראל. ואם הוא כן מבקש, אז אני מבקש להחרים אותו. שיילמד בבית זית. לא. הוא לא יקבל מענקי מחקר, ואם הוא
ידבר שם נגד השלטון ירו לו ברגליים [במקרה הטוב], אבל מה לא עושים לטובת היושר
האקדמי?
זלי יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה