לורד האו האו

לורד "האו האו"

בתקופת מלחמת העולם השנייה, היה זה אנגלי [שנולד בניו יורק] אחד וויליאמס ג'וייס שמו שזכה לכנוי "לורד האו האו" ואשר דיבר באנגלית מעל גלי אתר שסופקו לו על ידי משרד התעמולה של יוסף גבלס. הוא ביקש לשכנע את העם האנגלי לחדול מתמיכה בממשלתו של ווינסטון צ'רצ'ל ובעצם להיכנע לתכתיביה של גרמניה הנאצית. "הוד לורדיותו" נתפס בברלין ונדון למות באנגליה מיד לאחר המלחמה. היה זה מקרה נדיר של בגידה. ואולם במהלך המלחמה איש לא העז להניף את דגל הרייך השלישי ברחובות לונדון או וושינגטון.

בזמן מלחמת וייטנאם היו אלה אף הפגנות הסטודנטים שהשפיעו על הנשיא ג'ונסון שלא לרוץ לקופת כהונה נוספת כנשיא ארצות הברית. דעת הקהל בארצות הברית הכריע את גורל המלחמה לשבט. ואולם בכל מהלך ההפגנות הללו לא נראו סמני תמיכה בוייטקונג. לא נמצאנו למדים על הנפת דגלי צפון וייטנאם בקמפוסים. ההפגנה הייתה – כך המפגינים – לטובת ארצות הברית. השבת הבנים הביתה.

צודקת כבוד נשיאת בית המשפט העליון בהעירה "הפגנות הם חלק מימים קשים". אבל לא כל הפגנה מותרת, ולא כל יום קשה היא תעודת הכשר. גם חופש הציבור לדעת הנו כלל קדוש, גם חופש הדיבור הנו מבחנה של דמוקרטיה,  אבל "לכל עת". ולשלום הציבור וביטחונו עדיפות על הנפת דגלי חמס.

לא צפיתי ממנהיגי הצבור הערבי לתמוך במדינת ישראל בשעה זו. לא זכור לי מתי טען ד"ר אחמד טיבי שהפגזת 89 טילים ביום אחד על ישוב אזרחי הנו פשע מלחמה, נבצר ממני מתי ראיתי לאחרונה את דגל ישראל באום אל פאחם. אז מותר לי להניח כי הצבור הערבי שמחליט לבחור באלה או במנהיג הפלג הצפוני השייך ראאד סאלח כמנהיגיו אינו נאמן למדינה [הגם שאני מכיר ומוקיר אזרחים רבים בני המיעוט הערבי שהנם אזרחים למופת].

לורד האו האו מיד לאחר שנתפס בגרמניה

 העולם כולו, לרבות ארגון האומות המאוחדות, ארצות הברית, השוק האירופאי שמשותף – אפילו רוסיה – הכירו בחמס כארגון טרור. אין צורך להרחיב כאן על מה ולמה יצאה ישראל למלחמה הלזו. וברי היה לכולנו שמנהיגות המיעוט הערבי ידאגו שצאן מרעיתם יפגינו. לא כנגד הקסאמים חלילה, אלא כנגד המדינה.

אבל אסור לתת להם לעשות זאת. זה מחדל ופגם דמוקרטי ממדרגה ראשונה אם מתירים לאזרח מדינת ישראל לשאת בגאון ובהפגנתיות את דגל חמס כאשר חצי מליון אזרחי ישראל יושב במקלטים. איש לא ההין לשאת בגאון את דגל גרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה בלונדון, ולאיש אסור לשאת את דגל החמאס בישראל בתקופת המלחמה כנגדו. מעניין כיצד היה מגיב שלטון החוק בארצות הברית אם היה מאן דהוא נושא את דגל הטליבאן בזמן המלחמה הראשונה באפגניסטן.

אנו עם דמוקרטי למופת.. לכן, גם בתקופת הקרבות ייראו פלסטינים בבתי חולים בישראל, אנשי חמאס מרואיינים אצל כלי התקשורת [שגגה בפני עצמה] ומותר [אך לא בריא] להתווכח על כדאיות המלחמה. אבל להתיר לאזרחי מדינת ישראל לתמוך באויב בהפגנה רבתי בחוצות ערי ישראל אינה מתווה דמוקרטי אלא שחרור היצר וזלזול בכבודם של החיילים הנלחמים בחזית.

מנהיגי המיעוט הערבי חייבים להחליט היכן נאמנותם. והם החליטו יותר מפעם אחת. להינות מהגשמיות בישראל ולדקור אותה מאחרי גבה [וויכוח על תכנית הפנסיה של באסם שארה הנה דוגמה מעניינת לכך]. לא ייתכן כי ינצלו את הלכות הדמוקרטיה במדינת ישראל על מנת לתקוע סכין בגבה. הנפת דגלי חמס בשעת מלחמה הנה תמיכה באויב. תמיכה באויב הנה בגידה לכל דבר ועניין. והבגידה מגיעה בסופו של דבר לבסאם שארה.

במלחמה, זכויות דמוקרטיות מצטמצמות. בוגרי צבא חייבים לשוב למילואים, השימוש בטלפון הסלולרי [חופש הביטוי] אסור, עובדים חייבים לצאת לעבודה. וגם חופש ההפגנה אמור להיות מצומצם בהתאם. בקורת – כמובן.  התנגדות למלחמה – לגיטימי. הפגנה לטובת האויב, נשיאת דגלו בשעת מלחמה, אינה דמוקרטיה בריאה. היא דמוקרטיה חולנית מאוד, המבקשת "יפיופיות" בעוד חיילנו חושפים עצמם ומסכנים חייהם גם עבור אותם מפגינים.

הלורד האו האו נתלה באנגליה. אני לא רוצה לתלות איש. אני כן רוצה לראות את דגל ישראל ברחובה של עיר, לא את דגל חמס. מי שרוצה לנפנף בדגל חמס שילך לעזה – תרתי משמע.

זלי יפה.