השגרה שבשלילה

השגרה שבשלילה

ישראל, ככל מדינה דמוקרטית, למודה מחלוקות פנימיות. במשך שישים שנות קיומה נחשפו אזרחי ישראל למחלוקות קשות, חלקן נפוצות אף אצל מדינות אחרות [כיחס לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ההתייחסות לברית המועצות במהלך המלחמה הקרה, ואפילו לסטאלין עצמו והיחס למיעוטים] וחלקן ייחודיות היו למדינת ישראל. [שאלת השילומים מגרמניה, נושאי דת ומדינה, היחס ל"ירידה" ועוד]. אבל אזרחיה של מדינה חיים עם אלו המחלוקות בשל מחנה מכנה משותף נרחב. החל מהעובדה שאותם אנשים גרים באותה מדינה, דוברים אותה שפה, וכלה באלו שיהיו מאמינים באותו אלוהים, חשופים הם לאותה סכנה או שנאה ועוד.

אף מדינת ישראל ידעה בעבר להאדיר את השיתוף ולנסות להגביל את המחלוקות. שניים היו הנושאים שהיו מרכזה של ההסכמה; אזרחי ישראל החיים בישראל בחו"ל (ה"יורדים") והיחס לצה"ל.

אורות אדומים היו אמורים להבהב זה מכבר, אבל לא היה מי שיתייחס אליהם כפי שלא נהגו מנהיגינו להתייחס ברצינות לרָעות אחרות במדינה, כגון המשבר במשק המים במדינה, שהופך מיום ליום לבלתי הפיך, או אי יכולתה של המדינה להתמודד מול תופעת מגפת תאונות הדרכים הרבות בישראל.

אור אדום אחד מרשיע ומזעזע הבהב עת ליוו ערביי מזרח ירושלים לקבורה את פייסל חוסייני, בן דודו של "המופתי של הפירהר" [כפי שכונה בספר שפורסם לאחרונה] שהחזיק בתיק ירושלים ברשות הפלסטינית. 

הלווייתו נערכה בירושלים בתחילת יוני 2001. אותה עת שימש ח"כ עוזי לנדאו כשר לביטחון פנים וזה הגביל את יכולת הגישה למסע ההלוויה. אחד האישים שלא הצליח להגיע להלוויה היה איש השמאל אורי אבנרי שזעק "אני יותר קרוב לפייסל חוסייני מאשר לעוזי לנדאו".

הצהרתו זו לא זכתה להתייחסות כל שהיא, כי לאיש לא היה אכפת. ואם יצחק רבין בראיון עיתונאי לקראת יום העצמאות 1976 הצביע על אותם ישראלים החיים בחו"ל כעל "נפולת של נמושות", והכל קראו להם "יורדים" ואלה נכלמו ולעולם תרצו את ישיבתם בגלות, כי ידעו שהישיבה בגלות אינה ראויה, היום אין מי שאף חושב מחשבה שנייה על השגגה שבשבר, והישראלי היושב בגלות גאה במקומו. אף משפחתו היושבת בארץ, גם אם היא מהמובילות בשדה הפוליטי, אינה מפגינה כי רואה היא פגם בגלות הרצונית הלזו.

אך הנתק בין הישראלי ומדינתו החמיר. נמצאנו למדים מנתונים שהציג צה"ל בימים אלה כי כל נער שני בישראל אינו משרת בצה"ל. לחלק מאלו ההיעדרויות יש הסבר; גידולה של האוכלוסייה הערבית שאינה משרתת, הגידול אצל האוכלוסייה החרדית. אבל מאצל בני הקיבוצים לא נמצא נציג אחד במסדר הכנפיים שנערך לאחרונה. הישראלי המצוי אינו מתבייש שלא לשרת בצה"ל; הקונצנזוס נשבר.

הפגנת סרבני גיוס

שתיים הן התקלות: ראשית, מערכת אכיפת החוק. אם נכונה הקביעה שכרבע מהטוענים ל"תורתם אומנותם" אינם משרתים בצבא ואינם לומדים, ואין מי הכופה עליהם ועל רבניהם את החובה שבחוק, הרי שאף האמונים על שלטון החוק מביעים מסר של "אפסי עוד".

אבל [וזו התקלה השנייה] - וכבר נדושה הטענה הזו – מערכת החינוך אשמה. והגם שהטענה הלזו היא אכן נדושה, היא גם נכונה ונכונה מאוד. מקום בו נדרשים ילדי ישראל ללמוד משיריו של משורר ערבי אבל לא את הרמב"ם, משרד חינוך המפיץ ספר היסטוריה של מדינת ישראל ובו תמונה של יאסר ערפאת אבל לא של דוד בן גוריון, מדינה שבה אותו ספר היסטוריה מלמד על ההתפתחויות שהביאה למלחמת ששת הימים מבלי להזכיר ולו במילה את ה"קסיוס בלי" למלחמה [חסימת מצרי טיראן], מדינה שבה שרת חינוך מיתממת כשמספרים לה בתכנית רדיו על ההרס הארכיאולוגי בהר הבית, כשחברי כנסת ערבים יכולים לכנות מעל דוכן הכנסת את חיילי צה"ל "נאצים" והדבר הפך שגרה, מתפוררת אווירת ה"ביחד", מתפוררת הסולידריות, אחדות הגורל, האכפתיות. ואי האכפתיות הנה נזילה וזוחלת דרך נקבי החיים שלנו לכל נושא. תאונות דרכים, שתייה, אלימות בבית הספר ובתי החולים, ובלשון כוללת יותר, - השגרה שבשלילה.

זו תופעה שאינה הכרחית, כתופעות רבות במדינת ישראל, תופעות אלה הנן נתונות לתיקון. אולי יבוא יום ומאן דהוא למעלה יחליט כי ניתן וצריך לערוך מהפכה מחשבתית, הכל ייראה אחרת, גם השגרה.

זלי יפה