פרסום על שום מה? [ב] - 04 באפריל 2007

פרסום על שום מה? [ב]

לא מכבר בקשתי להתמודד במעונכם עם השאלה "פרסום [העדויות שנשמעו בוועדת וינוגרד] על שום מה"?

הבוקר שמענו וקראנו בכלי התקשורת השונים כי נוהגה של ועדת וינוגרד הנה שערורייתית. הפרשן המשפטי של רשת ב' אף קבע כי מדובר בספק עברה פלילית על ידי חברי הוועדה, הכוללת, כזכור, את נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר, משפטנית מהידועות בעולם ואשר בית המשפט העליון אינו חפץ ביקרה [כי יש לה אג'נדה – כלשונו של הנשיא ברק] ואחרים ואשר אין איש  המטיל ספק ביושרם האינטלקטואלי.

אז מה קרה? כיצד הגיע בית המשפט העליון מההדר של השופטים אגרנט, לנדוי ושמגר, לשפל בו הוא מצוי היום, ואשר תחילתו עוד בימי הנשיא ברק?

קובע הפרשן המשפטי כי הסיבה הראויה לפרסום העדויות לעת הזו היא על מנת ליתן לצדדים שלישיים להתמודד ולסתור את אלו העדויות. לא זכור לי ששקול כזה היה בפני וועדת אגרנט שחקרה את אירועי מלחמת יום הכיפורים. ותמהתי על מה ולמה ירדו עשרה קבין של חכמה לעולם ואף לא אחת נטלה וועדת וינוגרד, באשר שיקול זה נודע לה לראשונה רק ביוזמתו של בית המשפט העליון.

כן זכור לי כי בכל מדינה דמוקרטית סודות צבאיים זוכים למעמד מיוחד. אני כן יודע שהעדויות יש בם סודות צבאיים מהדרגה הראשונה, אני כן יודע שמדינה נורמלית שומרת על סודותיה המדיניים והצבאיים לפחות חמישים שנה אם  לא יותר. ואני כן יודע שגם השופט וינוגרד וגם הפרופסור גביזון מכירים בעובדה כי ייתכן וישנם עדויות הסותרות את שנאמר בפני הוועדה. כל מי שיש לו מסמך או ידע יכול היה לפנות לוועדה ולבקש להופיע בפניה, ואין אנחנו נצרכים להקריב את סודותיה הצבאיים של מדינת ישראל על מזבח הקריירה הפוליטית של חברת כנסת זו או אחרת. ולהיסחף לדיון על פרשנותם של עדויות, ולתת למעצמה השביעית לכתוב את הדו"ח במקום הוועדה, לטובתם של אויבינו שייקראו כל מילה בערגה.

ועידת וינוגרד

בית המשפט העליון אינו מכיר את העדויות. התערבותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק כבר עברה מזמן את גבול הטעם הטוב, וכאן החל משבר האמון הגדול בו. בית המשפט העליון אינו נבחר אבל הוא כופה.  בית המשפט העליון אינו מקבל אחרים כי יש להם אג'נדה, ושופט בבית המשפט העליון לא ייתן לאיש לפגוע בבית שלו כדברי ממלא מקום הנשיא בדימוס.

התערבותו של בית המשפט העליון בדיוני הוועדה, הנה הצבעת אי אימון בשופט מכובד לא פחות מכבוד הנשיאה, והוא מריח מאוד לא טוב בהתייחס לעובדה כי יש בבית המשפט העליון שאינם חפצים בהצלחתה של הגברת גביזון.

הצדק לא נעשה, הוא גם לא נראה, אבל הנזק שייגרם למדינה על ידי פרסום העדויות הנו שערורייתי. את הנזק הזה נשליך לפתחו של בית המשפט העליון שעושה הכל על מנת להרוס את תדמיתו בעיני הציבור.

העובדה שחברי הוועדה או מקצתם מבקשים להתפטר אינה בזיון בית המשפט כדעה שהופיע במאמרו של דן מרגלית.  אין זו התנשאות. הם לא מסרבים לבג"צ. הם אינם מוכנים לשאת באחריות שבג"צ השליך לפתחם והם מתפטרים. זה מותר, זה חוקי וזו הפגנה בולטת של אי אימון במערכת המשפט של אנשים שיושרם האישי אינו מוטל בספק. וגם זה מותר. לא, לא צריך תמיד להאשים את האחר בנגיחת בית המשפט העליון – מבצר הדמוקרטיה בישראל. כאשר רבים מדי הקולות, כאשר הביקורות חריפות מדי, בית המשפט העליון נדרש לבדק בית, לא הציבור. וחבל שיש מבין שופטי בית המשפט העליון המבקשים להפגין כי הם מבינים בכל, אבל אינם מבינים דבר בהבנת האחר.

זלי יפה,

ירושלים.