מיעוט ונאמנות - 02 במרץ 2007

מיעוט ונאמנות

לפני שנים מספר – עוד מטרם פרסם השר לעניינים אסטרטגיים, מר אביגדור ליברמן את ספרו ובו שטח את תורתו – הציע כותב שורות אלו כי גבולה הבינלאומי של מדינת ישראל אינה "תורה למשה מסיני". בשל היותו של כותב שורות אלו מתנגד לתורת הטרנספר, ביקש הוא להציע כי גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור מערבית לאום אל פחם.

וכל זאת למה? עשה כותב שורות אלו דרכו באום אל פאחם בדרכו לנצרת. כמעט על כל עמוד, על כל גבעה, ומאחרי סורגי חלונות התנופפו להם דגלי פלסטין. ודגל ישראל? בל ייראה ובל יימצא. למד מכאן, שתושבי אום אל פחם עורגים לממשלת פלסטין, לחיות עם אחיהם. לו יהי. יישארו במקומם, יעבדו את אדמתם, ישלמו מסים לרשות הפלסטינית וישתתפו בהליך הדמוקרטי שם בפלסטין, לא בישראל.

לא מעט תגובות קיבל כותב שורות אלה. היו שהאשימו אותו בגזענות, היו שבקשו להצביע על בורותי מפני שאזרחי ישראל הערבים אוהבים את המדינה [ואני יודע על רבים שאכן הנם אזרחים נאמנים], כפי שציין ראש העיר אום אל פחם "אני אוהב את חוקי המדינה" וכשנשאל – ענה – "כן גם את חוק השבות".

אבל מה לעשות? אזרח המדינה צריך גם לומר פעם שהוא אוהב את המדינה, שהוא נאמן לה, למצוא משהו – ולו יתום או יחיד – שטוב בה.

באתונה בזמנו של סוקרטס, דמוקרטיה באה לידי ביטוי בהיותו של כל אזרח בעל תפקיד ולו ליום אחד. בדמוקרטיה מערבית, נמדד רצונו של העם על ידי שליחיו. באה הצעת החוקה שפרסה וועדת המעקב של ערביי ישראל והוכיחה בפעם המי יודע כמה כי טוב ייעשה שערביי ישראל יהיו אזרחי פלסטין.

ילדים מניפים דגלי פלסטין באום אל פחם

 הצעת החוקה אין בה ולו מילה טובה אחת לומר על מדינת ישראל. אין בה אפילו הצהרה של נאמנות למדינה. הפתיח הנה כל כולו כתב אישום נגד המדינה, על פשעיה "העוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני" [פרק א', סעיף 4] והעוולות "לעם הערבי הפלסטיני" [שם, סעיף 7].

אין בהצעה כל דאגה לקיומה ובטחונה של המדינה. המילה ציונות אף לא מוזכרת שם. המדינה הנה על פי גבולות 1967 [פרק ב, סימן 1], דברי ההסבר מצביעים על האפליה בין ערביי ישראל מחד ותושבי יו"ש היהודים מאידך. קיימת הצעה – אחת החלופות בנושאי הוועדה לרב תרבותיות - כי כל הצעת חוק אשר יש בה על מנת להשפיע על המיעוט הערבי חייבת בתמיכה של 75% מהמפלגות הערביות או היהודיות הערביות [חוק השבות למשל, תלוי יהיה בחסדיו של בארכה, והוא יצביע כפי שיורה לו אסאד אותו הוא מבקר חדשות לבקרים]. ואף על פי שההצעה מתייחסת לעוולות של מדינת ישראל אותן יש לתקן, אין כל התייחסות לפעולות הטרור של אותן ערביי ישראל וכיצד על המדינה להתמודד איתן. יש דרישה להשבת רכוש לערביי ישראל [סעיף 39]  ואפילו לווקף המוסלמי [41],  אין קריאה למדינות ערב להשיב את הרכוש היהודי למשל.

ואזרח ישראל הוא מי שנולד בישראל ואביו אזרח ישראלי שנולד בישראל [שחלילה לא יתווספו עולים חדשים לאזרחי המדינה], וכמובן על מעמדו של העם היהודי במדינה לא נאמרת אף לא מילה אחת.

אומנם כן, מבקשת ההצעה להצביע על ההשוואה בין המיעוט הערבי כאן, ובין זכויות הצרפתים בקנדה, או הפלמים בבלגיה. הם כמובן לא טרחו לציין בדברי ההסבר שאין מלחמה בין צרפת וקנדה, ולכן אזרחי קנדה הדוברים צרפתית לא תמכו בריש גלי בצרפת. דגלי צרפת לא מונפים בבלגיה או בקנדה. וכל בלגי מצהיר בריש גלי על אהבתו למדינה. 

ואם מבקשים מחברי ההצעה להשוות את ערביי ישראל לצרפתים, יש מביניהם – מיעוט רחב – המבקש להינתק מקנדה – כמעט כדוגמת ההצעה בריש מאמר זה.

מחברי ההצעה לא טרחו לציין שמעולם לא גינה מנהיג ערבי פעולת טרור נגד המדינה אלא באופן כללי וכמובן מבלי לשכוח לצרף לגינוי את "פשעיה" של מדינת ישראל שהביאו לפעולת הטרור. איש לא טרח לציין כיצד לפעול נגד ניגוד אינטרסים כמו זה של הד"ר אחמד טיבי שהיה יועצו – בתשלום – של יאסר ערפת – ואחר כך נבחר כחבר כנסת לייצג אותי ואותך גם במאבק נגד אותו ראיס.

יישום ההצעה הנה הפיכתה של מדינת ישראל למדינה שבתחילה נתונה לווטו ערבי ולאחר מכן לבעלת רוב ערבי.

הטיוטה מוכיחה שוב שאין כוונת האוכלוסייה הערבית – כפי שהדבר בא לידי ביטוי אצל מנהיגיה – להיות אזרחים שנאמנים למדינה. הם פלסטינים, הם רוצים להיות פלסטינים, הם דואגים לפשעים של ישראל נגד הפלסטינים, ואני צריכים לאפשר להם להיות פלסטינים. על אדמתם, על שדותיהם. אל להם להיות אזרחי מדינה שבאזרחיה האחרים הם מואסים, אותה הם מנצלים וחלק מהם מהווה בתוכה גיס חמישי .

קוראים לכך יושר אינטלקטואלי ואישי. 

זלי יפה