סדרי עדיפויות - 26 בפברואר 2008 - עיתון מקור ראשון

סדרי עדיפויות

לכל מדינה סדרי עדיפויות משלה. אלה סדרי העדיפויות משתנים חדשות לבקרים. משברים פוליטיים יש ויעצימו את תקציב הביטחון על חשבונו של תקציב אחר. משבר כלכלי יחייב צמצום שרותים אלה ואחרים, והאינפלציה הדוהרת הנה מלחמת ההתשה של כל ממשל.

היה זה ההיסטוריון האנגלי תומס הובס, שהסביר בספרו "הלויתן" על "האמנה החברתית". זו האמנה מורה כי האדם מוותר על חלק מזכויותיו הטבעיות - כך למשל, הזכות של "כל דאלים גבר" – ובתמורה לכך החברה אמורה להגן עליו מפני יחידים אחרים. לשמור על ביטחונו ובטחון היקרים ולו, לשמור על רכושו. אמנה זו שנוסחה בשנת 1651 הייתה ללא ספק נר לרגליהם של אותם שנסחו את חוקי הקניין במדינות השונות, המצאתו של השוטר שהחיוניות בו הנה העלבון הגדול ביותר ליושרם של היחידים  בחברה. האדם, מחד, זקוק לבעלי ברית רבים ככל הניתן, אך, מאידך, אינו יכול לסמוך על בעלי בריתו. הדבר חמור שבעתיים כאשר מספרם של היחידים גדל והולך ואשר על כן אין הוא יכול להכיר את כולם. ובאשר חלק מאותם יחידים מאיימים הם על היחיד, מוותר היחיד – כאמור – על חופן מחירותו בתמורה להגנתה של החברה.

האמנה החברתית של תומס הובס התפתחה דורות, כמובן, לפני שאותו פילוסוף בריטי העלה את הבנתו על הכתב.  מדינה אינה רק מגינה מאימת האחר, אלה מעניקה שרותים. אלה מהן שרותי נוחות ואלה מהם שרותי בטחון.  חלקם שרותי רפואה, וחלקם שרותי חינוך. בתמורה לאלו השרותים מרכין היחיד את ראשו בפני הרשות. נשמע להוראותיה ולחוקיה, מפריש מנכסיו לטובת הרשות. הרשות אף יש בכוחה לדרוש מהוד מעלתו האזרח לסכן את חייו ואף למסור את נפשו למען המדינה. מערכת היחסים בין הרשות לאזרח הנה 'שמור עלי ואשמור על הוראותייך'.

ככל שהמדינה שומרת על נכסים רבים יותר של היחיד, ככל שהיקף השרותים אותם היא מעניקה רחבים יותר,  המדינה מפותחת יותר, יציבה יותר, אמינה יותר וצודקת יותר. מדינות המערב מבטיחות שרותי בריאות, הגנה מפני אלימות של האחר, שרותי חינוך מפותחים, שרותי רווחה ועוד. מדינות נחשלות אין בכוחם ולו להגן על חיי האחר. ודיקטטורה עוד שותה את דמו של היחיד.

צא וחשוב. רכוש הנו נכס חשוב, ומן הראוי להגן עליו. אבל אין ערוך לשמירה על חיי אדם.

מדינת ישראל עושה ימים כלילות, מוציאה סכומי כסף אדירים על מנת לגלות מקום המצאם של נעדרי מלחמות ישראל, באשר קדושת החיים אין אחריה ולא כלום. ואולי מן הדין לנסח את הדברים אחרת. חברה כחברה אין לה זכות קיום אם אין היא יכולה להגן ולשמר את חיי אזרחיה. ערך החיים אין קדוש הימנו.

ומדינת ישראל נכשלת אצל זה הערך במיוחד כשמדובר באותם שישלמו על זה הכישלון בחייהם. הנה כי כן, לפני מבחר ימים הופיע אצל הערוץ הראשון אדם המשלם ששים אלף ₪ לחודש{!] עבור תרופה לה הוא נדרש במאבקו במחלת הסרטן. והעיד אותו אדם עליו ועל חבריו, כי מאחר ואין ביכולתם לשלם את אלו הדמים, ומאחר ואלו התרופות לא זכו להיכלל בסל התרופות, נגזר דמו של אותו חולה למות. אדם יקריב את חייו בשל שקולי תקציב. זו תקלה שאין הדעת סובלתה. אומנתם כן הפער של מיליארד שקלים חדשים הנו גדול אבל לא כל הנדרשים לתרופה נזקקים לתמיכת המדינה.

למה הדבר דומה? לפני שנים רבות נהגה המדינה לסבסד מוצרי מזון. הכל נהנו מזה הסבסוד. אלו שיש להם ואלו שאין להם. נמצא העשיר נהנה מהסבסוד לא פחות מהעני. במקום לסבסד את הנצרך סבסדה המדינה את המצרך. אף לעניין סל התרופות. ראשית דבר מן הדין לסעוד את אותם הזקוקים לעזרה ולא לאותם – שהגם שחברים הם בקופת חולים, יכולים הם לממן את התרופה היקרה, אם ישירות ואם באמצעות רכישת פוליסת בטוח בריאות רחבת היקף.

בבטוח לאומי נמצאים דמים רבים כאבן שאין להם הופכין. לא מן הראוי לעשות בם שימוש להצלת חיי אדם? מה הוא הסכום המצוי בידיו של האפוטרופוס הכללי?

ואם נדרשים הדמים הללו חדשות לבקרים, יתכבדו יחידי החברה ויממנו את סל התרופות. אם באמצעות מס מיוחד ואם באמצעות הדמים המשולמים לבטוח לאומי. כמובן ניתן לקבוע שהתשלום ייגבה רק מאותם ואשר הכנסתם לנפש הנה מעל סכום מיוחד.

חברה המכבדת את עצמה אינה יכולה להרשות לעצמה ליתן לחולים למות בשל מחסור בתקציב. אין כישלון צורב הימנו. ופתרון "אין לי", אינו פתרון, אין הוא חלופה. ומדינה חייבת למצוא חלופה אחרת.

מדינה שאינה פותרת את הבעיה הלזו רוצחת את חלשיה. מדינת ישראל יודעת אחרת.

זלי יפה