מדיניות החוץ של ישראל

מדיניות החוץ של ישראל

דברי ימי עולם מלמדים אותנו כי מדעי המדינה דומים לרכיבה על אופניים. מדינה שאינה מתקדמת קדימה בתחום המדיני, נופלת. לא תמיד מדובר בקריסה, אבל לעולם תמצא מדינה כגון זה במצב גרוע שאינה חפצה בו והיא תשלם מחיר ואפילו מחיר כבד. המאה העשרים – כמו גם מאות אחרות בהיסטוריה רוויית דוגמאות שיש בם על מנת להצביע על זו התופעה. אומנם כן. מדינה הנראית כנטל על ידי אחרים – בצדק או שלא בצדק - סיכויי עמידתה נמוכים ואף נמוכים מאוד.

ספורה של צ'כוסלובקיה של לפני מלחמת העולם השנייה אינו דורש הרחבה. אדולף היטלר אף לא היה מוכן לנהל עם מנהיגיה משא ומתן. הכול נעשה באמצעות "המעצמות" דאז, אנגליה וצרפת. הן אלה שניסו - ואף הצליחו - לרצות את הרייך השלישי על חשבונה של צ'כוסלובקיה. פרג לא הצליחה אף להציג תכנית חליפית ואף לא לשכנע את הצרפתים לכבד את הסכם ההגנה שנחתם ביניהם מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. כשהגיעו מנהיגי הסודאטים לפגישתם האחרונה עם אדוארד בנש, הנשיא הצ'כי שטח בפניהם האחרון דף נייר לבן כאשר שמו חתום בתחתיתו ואמר להם למלאו כטוב בעיניהם, כל תביעותיהם תתקבלנה. תגובתם - באשר לא התכוננו להתקפלות כגון זו – הייתה נסיגה לגרמניה לקבל הוראות משר החוץ של הרייך.

ארצות הברית אינה מדינה אמינה. הבטחותיה – כמו הבטחות מדינות רבות  - הנן לעולם על תנאי. ישראל כבר נחשפה לתופעות כאלה. הנשיא בוש [האב] איים על ראש הממשלה שמיר ב"שיקול מחדש" ועל פיו איים כי הממשל לא יישם את הבטחתו לערוב לעשרת ביליוני הדולרים, הלוואה שקבלה ישראל בערבות ארצות הברית לאחר פנוי סיני. הנשיא קרטר איים על ישראל בכל דרך אפשרית.

וישראל "אינה" לבד. חלק ממגילת הכישלונות של ארצות הברית במדיניות חץ, החל מסוף מלחמת העולם הראשונה נגועה ב"הפניית גב". כך למשל, באותם ימים ממש בו התעמתה ארצות הברית עם ידידיה, אנגליה, צרפת וישראל בשל הפלישה למצריים ב1956, פלשו כוחות ברית ורשה להונגריה, לדכא את המרד. השאיפה לחופש לא נולדה בבודפשט ביום בהיר. היא אורגנה ונותבה בין השאר על ידי גורמים אמריקאים, לרבות ה- CIA שהבטיח כי יזרים נשק למתעמתים כנגד כוחות ברית ורשה על מנת להרחיב את המרד. ההונגרים הוזנחו לגורלם, ממשלו של הנשיא אייזנהאור הפנה להם גב ואפשר לסובייטים להדעיך את המרד באלימות רבה. האבסורד המחריד היה כי הממשל פשוט התקפל בפני ברית המועצות. ולכן נהג במדיניות סותרת לחלוטין בהתמודדות אל מול "מבצע קדש" מחד ואל מול הפלישה להונגריה מאידך.

הCIA עודד והבטיח, אימן ואף שלח גולים קובניים בניסיון להפיל את משטרו הפרו קומוניסטי של פידל קסטרו. רק לאחר שכבר נחתו הגולים על אדמת קובה והחלו להתעמת עם צבאו של הרודן, החליטה ארצות הברית לזנוח את הגולים – להם הובטחה תמיכה צבאית – אלה למוות ואלה למאסר, חקירות ועינויים.

מה היו תוצאות מלחמת יום הכיפורים אילולי הלחץ האמריקאי שלא לאגוף לחלוטין את הארמיה השנייה והשלישית של הצבא המצרי בסיני. היה זה מזכיר המדינה של ארצות הברית שכפה על ישראל לעצור את המצור.

ארצות הברית עמדה נואשת 444 ימים אל מול פני משמרות המהפכה באיראן שפלשו לשגרירות ארצות הברית בטהרן. המעצמה האדירה הלזו לא יכלה להם למולות של איראן, כפי שאין היא יכולה להתמודד עם אל קעידא, עם האנרכיה בעיראק או באפגניסטן, עם החמאס, ואם המצב המתדרדר בפקיסטן. ארצות הברית יודעת ללחוץ על אותן מדינות המזדהות איתה, לגרום לאויביהם להרגיש מנצחים. מצרים ב1956, הונגריה ב1956, ווייטנאם ועכשיו ישראל [ואולי ראוי להזכיר כי נשיא ארצות הברית רוזוולט היה בין הראשונים ששלח מכתב רווי תשבחות לנאויל צ'מברלין על הישגיו של האחרון במינכן.].

אין אמת בדברי הנשיא אובמה כי הוא לוחץ על הפלסטינים. לא מצאנו בשום כלי תקשורת על השפלה שהשפיל הנשיא האמריקאי את ראש הרשות. הוא לא היה מהין לעשות כן מפני שהנשיא האמריקאי יודע שהוא יפסיד את אבו מאזן. הנשיא ייכנע לכל תכתיב פלסטיני וינסה לכופף את ישראל, כי אמריקה - בעת עימות בין ידידיה ואויביהם - אינה יודעת אחרת אלא לפגוע בידיד.

הנה לאחרונה. חמיד קרזאי, הנו נשיא אפגניסטן. אחיו אחמד וואלי קרזאי הנו השליט הכול יכול בדרום אפגניסטן. הוא לא שליט במובן הדמוקרטי של המילה, אלא אחראי על גידול והברחת סמים, בריונות ומעשי רצח ועוד. מיוחסים לו "תוצאות" הבחירות שהשיבו את אחיו לכס הנשיאות בקיץ האחרון. שגריר ארצות הברית באפגניסטן כמו גם מפקדי הצבא האמריקאי שם דרשו מהנשיא כי ידיח את אחיו מכל עמדה פוליטית או אחרת באשר – כך הם – הוא מהווה סכנה. והגם שאנשי מודיעין קבעו כי אחי הנשיא מפריע אף למאבק נגד הטאליבן סירב הנשיא להדיח את האח ממעמדו. והתוצאה לא אחרה לבוא. ממשלת ארצות הברית התקפלה והאח נשאר במקומו, כי ארצות הברית אינה יודעת ללחוץ אלא על בנות בריתה ולא על אלה שהיום הנה בחברתה ומחר הנן אויביה.

במילים אחרות, ישראל אמורה לשמור על עצמה. אבל לא רק צבאית אלא אף מדינית. הסתמכות עצמית זו אינה יכולה להתקיים ב"שב ואל תעשה" כאותו רוכב אופניים. ישראל זקוקה לחזון מפורט, כמו חזונו של לוי אשכול עת יזם את המוביל הארצי ופתר את בעיית המים של ישראל. חזון שיש בו "מקרו" ויש בו "מיקרו". שאם לא כן, לא נוכל לרכב, יבואו אחרים ויעשו את המלאכה עבורנו. והחכמה היא להגיש תכנית מדינית שיש בה על מנת לפלג את העולם הערבי. כמו למשל, להעניק לסעודים את האפשרות להניף את דגל סעודיה מעל מסגד אל אקצה, וישראל תעניק למקום מעמד של שגרירות. כפי שאזור שגרירות ארצות הברית בתל אביב אינה טריטוריה אמריקאית ואולם בשל אמנות בינלאומיות אנו מנועם מלצעוד לשגרירות ללא רשות, כך ננהג אף כלפי המסגד. כך יהיה המסגד בשליטה ערבית, אבל השליטה המדינית תהיה בידנו. כך גם נמנע את ההכשלה של יהודים המבקשים לעלות להר הבית בניגוד להלכה.

העולם הערבי מבין יוזמה מדינית מה היא. הליגה הערבית פרסה תכנית שלום. יעילותה אינה העניין, אבל העולם מקשיב. לישראל אין שום חשיבה ארוכת ימים בתחום המדיני. ואם יש, אין איש המודע לה. לו תפורסם תכנית כזו אנחנו נוביל, ואם לא, עוד נחזה ב"אוסלו 3".

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

זלי יפה.