אחד בפה ואחד בלב
ההיסטוריון
הבריטי פאול ג'ונסון הנו בעל השכלה כללית רחבה במיוחד. ספריו – ואלה רבים - בכל נושא מביאים לקורא
מבול של ידע בנושאים שונים [היה זה הוא שכתב את הספר "ההיסטוריה של
היהודים" שזכה להערכה רבה במיוחד]. לפני מבחר שנים החל ההיסטוריון להוציא מתחת ידו מעין אסופת ספרים המעידה
על אישים שונים ולהם מכנה משותף. ספר אחד התייחס לאותם אישים אותם ביקש המחבר
לראות כ"הגיבורים" בהיסטוריה, ספר
אחד אסף את "הממציאים" הגדולים. הראשון באסופה זו היה "האינטלקטואלים".
ספר זה מציג
בפני הקורא מבחרם שלל אישי חשיבה, מציג בתמצית את חשיבתם ובמקביל את אורח חייהם,
וזאת על מנת להוכיח כי אלו קיימו "אחד בפה ואחד בלב" או כאמרה הידועה "Do as I say, Not as I do." אחד מגיבורי הספר הלזה
הנו האיש שנחשב מוביל הפילוסופיה הצרפתית [ואף יותר מכך] בתחום החינוך, ז'אן ז'ק
רוסו. זה חיבר מסות וספרים על שיטות חינוך
נכונות ועל רגשות ויחס לילדים. דע עקה
שאותו פילוסוף צרפתי לא התיר למי משבעת ילדיו [החוקיים ושאינם חוקיים] לשוב
הביתה, הוא לא טרח להשקיע בם ולא כלום והם פשוט לא עניינו אותו.
חלילה, שר
הביטחון של מדינת ישראל אינו ז'ן ז'אק רוסו, אבל לו אני כתבתי את הספר
"האינטלקטואלים בישראל" היה מר
אהוד ברק מככב שם במקום של כבוד. מר ברק
הנו אינטלקטואל, הוא פורט על פסנתר את יצירותיו של שוברט, הוא קורא [הוא אינו
מתעניין ואין לו מוסג בחשיבה היהודית אבל
"השכלה כללית" יש לו].
 |
| ההיסטוריון פאול ג'ונסון |
הוא היה קצין
בצבא וערך חיי החייל אמור להיות חשוב בעיניו. הוא שר הביטחון וכשכזה הוא גם נדרש למידה מסוימת של הבנה חינוכית, במיוחד
בבקשו להופיע בפני תלמידים העושים דרכם בשנה האחרונה בבית הספר טרם ש"יעלו על חקי".
אי אפשר לקחת
משר הביטחון את הצלחותיו. האיפוק שקדם
למלחמה בעזה, למרות הלחץ הציבורי, והמלחמה עצמה העניקו לו נקודות זכות רבות. אבל כמו המשורר שלי והפילוסוף רוסו בספרו של
ג'ונסון, כך גם ברק איבד את אותם נקודות כי הוא "אחד בפה ואחד בלב". הוא שדיבר על חשיבותה של דמוקרטיה מפלגתית הרס
את המפלגה. הוא לא הסיק מסקנות אישיות
לאחר הבחירות והבטיח לשקם את המפלגה. עוד שיקום כזה ואבדנו. ברק מוביל את המפלגה בבטחה לדפי ההיסטוריה ורק
לשם.
חמורה מכך היה
מוצא פיו היום עת נשאל על די תלמיד תיכון
ערב גיוסו, על גלעד שליט ותשובתו אופיינה
גם במילים "תפסיק להתבכיין". איני בטוח מי ניצח בתחרות
"הפנים ברקית", האטימות הרגשית או הטיפשות, אבל התחרות קשה במיוחד. המדינה כולה חיה בטראומה של חייל הנמצא השנה הרביעית בשבי החמאס. המדינה כולה מודעת למשאים ומתנים שמתנהלים זה
ארבע שנים ללא תוצאות. המדינה מודעת לכך
שאין מי בצד השני המשלם את המחיר לנתק המוחלט בין משפחת שליט לבנה בניגוד לאמנות
ג'נבה המתייחסות לשבויי מלחמה. רבים מאוד
במדינה אינם מבינים כיצד זה יכולים מחבלים אסירים ללמוד בבתי הכלא, לצפות
בטלוויזיה, לקבל חבילות ובקורי קרובים בעוד שליט נמק שם ואין שר בטחון שמנסה להקהות
את התסכול.
אז אולי אי אפשר
להסביר. אבל עומד שר הביטחון בפני צעיר
בבית ספרו. אותו צעיר יכול מחר למצוא את
עצמו במצבו של שליט, לאותו צעיר אין את
הניסיון שיש לשר הביטחון, אין את הידע שיש לשר הביטחון, יש לו את הפחד, כי החמס לא
יחטוף את שר הביטחון אלא אותו, את החייל. ובמקום לעודד את החייל ולטעת בו בטחון
עונה כבוד השר "אל תתבכיין"? מישהו שמע את ווינסטון צ'רצ'ל נואם כך לאומה הבריטית החרדה? אבל, ברק הוא
לא צ'רצ'ל, הוא גם לא ז'אק ז'ן רוסו, הוא סתם ברק, לפעמים מאוד לא חכם ולפעמים
מאוד מאוד אטום. מתאים אולי לרשימה של
פאול ג'ונסון ישראלי, אבל לא להיות מנהיג בישראל.
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה