מצעד הגאווה - 14 בנובמבר 2006

מצעד הגאווה

נכבדי,

אני מרשה לעצמי לכתוב לך במענה למאמרה של הגברת טליה ליפקין שחק מהיום.

ישנם דרכים רבות להתמודד עם בעיות המבקשות את פתרונה של החברה. יש המבקשים להתעלם מקיומה של בעיה, יש שינסו לישב ולבחון בכובד ראש את מהותה ולנסות לפתורה בדרך החשיבה, ויש שיהפכו את הבעיה "קרדום לחפור בו".  איני מכיר נושאים רבים השנויים במחלוקת ואשר שני הצדדים לוויכוח גורמים לעצמם נזק ולו בשל הדרך בה יפגינו את דעתם – כשאלת התמודדות החברה עם "החד מיניים".

ראשית, הבא ניתן את הדעת לציבור הדתי. קולו של זה נשמע היה בעבר את אשר שר הבריאות כתארו אז – נציג ש"ס – התלהם על הקהילה ההומוסקסואלית הן אצל התקשורת והן בוועדות הכנסת, לרבות הרעיון לגרום ל"טיפול" בכל "סוטה". שר הבריאות דאז סירב להתמודד באמת עם בעייתם של ההומוסקסואלים.

שמירת שבת מנויה בתורה מבחר רב יותר של פעמים מאשר "משכב זכר". שבת הנה ככל התורה כולה ואף זכתה לישב כבוד אצל עשרת הדברות . ואף על פי כן, יושבים פוליטיקאים דתיים וחרדים במחיצה אחת עם מחללי שבת בפרהסיה. משכב זכר אינה חמורה בעברות המנויות בתורה ומעמדה אינה זהה למעמד של שמירת שבת. למד מכאן שהיחס של הציבור הדתי לסממניה של אותה בעיה אינו צורך להיות אלים ובוטה, כפי שאין הוא אלים ובוטה כלפי מחללי שבת.

מאידך גיסא, האשמה ליחסה זה של היהדות הדתית ל"חד מיניים" מקורה – יחסם של החד מיניים כלפי עצמם. הם הפכו את השאלה, מנושא רציני לפורנוגרפיה במיטבה כפי שהעידו מצעדי הגאווה בתל אביב, וכפי שהעידו מצעדים דומים באמסטרדם ואחר כך במקומות אחרים בעולם. [אולי מן הראוי לציין כי המשתתפים הישראלים במצעד הגאווה באמסטרדם היו הנועזים ביותר בלבושם, או לייתר דיוק במחסור בלבושם, מכל המשתתפים האחרים]. ופורנוגרפיה אינה ראויה ליחס רציני אלא לביטול ולמלחמת חורמה, כי היא משפילה את האדם. היא אינה ראויה לאהדה אלא לבחילה. היא אינה ראויה לשיקול דעת אלא לחסימה. אין היא מיטיבה עם איש אלא הורסת את יסודות החברה כפי שהרסה את יסודות החברה ביוון ורומי.

מצעד הגאווה בתל אביב 2015

האזנתי לטענת מארגני המצעד כי לא הרי המצעד בירושלים כהרי אלה הנערכים בתל אביב. המצעד בירושלים יהיה צנוע יותר. איני מזלזל בהתחשבות זו, דא עקא שאין בה די. קיים אות קיין שחברי הקהילה אימצו לעצמם. הם היו אלה שארגנו מצעדים בתל אביב, הם אלה שלחו נציגיהם למצעדי גאווה ברחבי העולם. והינה דווקא היום התפרסם עו"ד נתי שקד בצל אביב, לא בשל הצלחה משפטית מסחררת אלא כ"מיסטר גיא העולמי". והתמונות שפורסמו בעיתונות מדברות בעד עצמן. למד מכאן שאלה המצעדים לא היו כי אם פורנוגרפיה זולה בהתגלמותה. עטיפתה של פורנוגרפיה בהצטנעות אינה כי אם "טובל ושרץ בידו".

רשימת האישים בהיסטוריה המייחסים להם נטיות הומוסקסואליות הינה מרשימה, בין אם היא נכונה ובין אם לאו. בין ה"מיוחסים" יימצאו אישים כאלכסנדר הגדול מלך מקדוניה, פרידריך הגדול מפרוסיה, פרנסיס בייקון האנגלי, או אוסקר וויילד האירי [שאף ישב בבית כלא בשל נטיותיו], המדען אייזיק ניוטון, ההיסטוריון הבריטי אנטוני בלנט, ואפילו מגדולי המוסיקאים במאה העשרים לאונרד ברנשטיין המהולל. חלקם ניהל ויכוחים לא מעטים עם "החברה" ואף הוחרם על ידה.

אז התקדמנו, והיום, כאשר הקהילה ההומוסקסואלית מבקשת הכרה מהחברה, כאשר החד מיני יבקש כי החברה תכיר בו כ"אחד העם", באים נציגי 'הקהילה' ההומוסקסואלית הישראלית ל"מצעד הגאווה" באמסטרדם והם – רק הם – לבושים בחגורה ורודה ורק חגורה ורודה, ובכך מונעים ממני מלהתייחס אליהם בכבוד אותו הם דורשים.

כל אדם ראוי לכבוד כאדם, גם ההומוסקסואל, גם כל המשתייך למיעוט אחר. אבל אם החד מיני באמת מבקש להתמודד עם הבעיה שהחברה מעמידה מולו, שיתייחס אל עצמו בכבוד.

צא ולמד בשנות השישים המאוחרות עטף העולם המערבי את עצמו באווירה של "אהבה חופשית", אמו הורתה של פסטיוול וודסטוק. הפגנות אהבה היו במקומות רבים. הכל היה מותר, הכל בעלו והכל נבלעו. והגם שמדובר באהבה שבין גבר לאשה, הייתי מתנגד בכל כוחי ל"מצעד האהבה החופשית" בירושלים. כפי שלא הייתי רוצה לראות את מצעד החשפניות בירושלים – בטענה כי ירושלים היא עיר בירה של כולם – איני רוצה במצעד הגאווה. לא בגלל נטייתם של המשתתפים אלא בגלל זנותו של המצעד כפי שהעידו המצעדים במקומות אחרים. עיר בירה חייבת לשמור על כבודה. [צא ולמד, מצעד הגאווה ההולנדי לא נערך בהאג אלא באמסטרדם].

מצעד הגאווה שהיה כבר בירושלים או זה שנערך בתל אביב אינו אתגר אינטלקטואלי, אינו הפגנה של רצינות, אלא פורנוגרפיה. אלה הצועדים אימצו לעצמם שם; "מצעד הגאווה". אין לך מצעד משפיל יותר, מעליב יותר – גם את אותם 'חד מיניים' שבאמת מבקשים להיות 'אחד מן החבורה'. כי כל מהותו של מצעד אינה חשיבה כי אם ייצר. כאילו להקפיד הקפדת יתר על קיומו של פסוק "ומותר האדם מן הבהמה אין".

השאלה קשה. האתגר אינו פשוט. אתם שהשתתפתם ב"מצעד הגאווה" הפכתם נושא מכאיב ודורש התייחסות רצינית לסיפור פורנוגראפי. אדם בן תרבות ירחק מכך. חלק מהתגובה הדתית שתוארה לעיל מקורה ביחס של ה'חד מיניים' כלפי עצמם. מקורה במצעד הגאווה שאינו כי אם זימה. חיקוי זול לאתונה ורומי מבלי שמאן שהוא גם יזכור את אחריתן.

זלי יפה.

הכותב הינו סגן נשיא בית הכנסת הגדול בירושלים.