תגובה למאמר בידיעות אחרונות - 22 בספטמבר 2002

לכבוד,

מערכת דיעות,

ידיעות אחרונות.

נכבדי,

אני משמש כסגן נשיא בית הכנסת הגדול בירושלים ומבקש להגיב על מאמרו של ב. מיכאלי מחללי היון מקדשי השם שהתפרסם במעונכם ביום 20 ספטמבר, 2002.

הוויכוח הפוליטי הנו מקור חיותה של דמוקרטיה. היכולת לאמור את אשר בלבך הנו מבחן עצמתה האמתית של כל מדינה, גם אם הדברים הנשמעים אינם לרוחו של האחר. ואולם, עצמה זו של דמוקרטיה גם נמדדת במשמעת העצמית של מתי לאמר ואיך לאמר.

לפני מספר שנים עמדו שני שוטרים על יד מאה שערים בדום מתוח עת נשמעה צפירת האזעקה לחללי מערכות ישראל. באו שניים החושבים עצמם "ייראי ה'" ותקפו את אלו השוטרים. קמה זעקה בארץ. מה היה קורה לו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היה מאן דהוא כותב על קיר "יד לבנים" "חיילי הכיבוש הנם פושעי מלחמה". [ ויש מבינותינו החושבים כך, ומי שאינו מאמין שיתקשר לאורי אבנרי]. היש ספק מה הייתה הסערה שהייתה קמה אותה אישה - פטייאנה סוצקין - שציירה כרוז של הנביא מוחמד עם חזיר, נשלחה לשלושה חודשי מאסר בין השאר על פגיעה ברגשותיהם של מוסלמים. כי מדובר בפגיעה ברגשות. אבל מר מיכאלי חושב שכשמדובר ברגשות יהודיים הכל מותרין לך.

יש החושבים שצ.ה.ל. הנו צבא כיבוש ויש הרואים בו צבא משחרר. ומדינת ישראל הנה דמוקרטיה מבוססת דיה לשמוע את זה אך גם את זה. אבל ביום הכיפורים אני גם מתפלל תפילת "יזכור" שהייחוד שלה שונה מכל תפילת יזכור במשך כל השנה. כי תפילת "יזכור" ביום הכיפורים - בבית הכנסת הגדול כמו בבתי כנסת אחרים - לחללי מערכות ישראל שנפלו ביום הכיפורים ולאחריו יש בה ייחוד שכל ישראלי אמור להבינו [אולי לא מר מיכאלי]. וזה אכן מזעזע אותי להתפלל לזכרם של חיילי צ.ה.ל. שנפלו על קדושת המולדת כשאחרים מאשימים אותם דווקא אותו היום  ב"רצח".

לדידו של המחבר, איבדו תפילות יום הכיפורים ממשמעותם. לדידי לא. אני – בניגוד, כנראה, למחבר - מבין את "על חטא" והמחבר, המבקש להיות נביא ולקבוע כי הרהורים על הכיבוש "אפילו לא יצאו מתחת  ידם" אינו מדבר כי אם מהרהורי ליבו. ואין בין אלו הדברים ובין יושר אקדמי ולא כלום. 

גדולתו של היכל בית הכנסת הנו ששם, ביום הכיפורים התפללו יחד אלא שרואים בישיבה ביוש – או בגדה – כיבוש ואלה שרואים בכך ישוב הארץ. אלה המבקשים את ארץ ישראל שלמה, ואלה המבקשים אותה מחולקת.  אבל הרבה יותר אטרקטיבי להתסיס נגד, גם אם "עובדות" אין.

בית הכנסת הגדול בירושלים

הוויכוח לא ידעך, הוא ימשיך ללחוש ולפרוץ ולגעוש. אבל כפי שהייתי נחרד לו היה מאן דהוא מחלל את בית "יד לבנים" אני נחרד לא פחות מחילולו של יום הכיפורים. והדמגוגיה אותה מציג מר מיכאלי מעידה כי אין הוא מבין גבולותיה האתיות של דמוקרטיה. תרבות הוויכוח מה היא.

לא הקב"ה לא "הניף אגרוף חוגג ולחש לעצמו בשמחה 'יש'". הוא כנראה הזדעזע מעזות המצח של  מי מבניו שעשה מעשה  וטיפשותו של מי שהמוחה לו כף.

זלי יפה.