נכבע ונאמנות - ספטמבר 2006

 נכבע ונאמנות

איני יודע מי מאיתנו זוכר את אותו ספר הסטוריה בעריכתו של בני יעקובי "כולם של תמורות" שהופץ על ידי משרד החינוך ואשר נלמד בבתי הספר לפני כארבע שנים. אצל אותו ספר נמצאה תמונתו של יאסר ערפאת, ג'וסף סטאלין, אדולף היטלר ואפילו הנשיא גמאל עבד אל נאצר. אבל גם אם תהפוך בו ותהפוך בו לא תמצא את תמונתו של דוד בן גוריון. שמו של הנשיא הראשון חיים וייצמן כלל אינו מוזכר. הפעולות הצבאיות של תנועת המחתרת לפני קום המדינה זכו לאזכור של פחות משורה אחת.

ומי שאינו יודע, ישראל יזמה את מלחמת ששת הימים. לא המחבר שכח את המשבר של סגירת מצרי טיראן בפני כלי שייט ישראלים או אלה הבאים לישראל ומגילת העצמאות מצוטטת בספר כמו "גבינה שויצרית" ללא כל התייחסות להיסטוריה המתוארת במגילה. אבל משרד החינוך חשב שילדי ישראל ילמדו על ההיסטוריה של עמם ומדינתם מאצל ה הספר. ואם הוא מסולף? אז מה?

ובכך לא סגי לא רק שנתבקשו תלמידי ישראל ללמוד "היסטוריה חדשה" בה תמונתו של ערפאת חשובה מזו של בן גוריון ולמד כי ההצדקות למלחמת ששת הימים אומרות דרשני, בא שר החינוך יוסי שריד בשנת 2000 והחליט כי תלמידי ישראל ואשר רובם המוחלט לא ידע מי הוא אחד העם ומי באמת היה הרצל, ועל אוסישקין שמעו כי יש [או היה] אולם כדור סל בשם זה, ואשר יודעים הם יותר על "פוסט ציונות" מאשר על "הציונות", אשר המילה רמב"ם או האיבן עזרא הינן מילים זרות לחלוטין עבורם, ילמדו משריו של מחמוד דרוויש. ראש וראשון למשוררים הפלסטינאים, איש אש"פ שהתפטר מחברותובועד הפועל של אש"פ בשל התנגדותו להסכמי אוסלו [לאחר ששהה עם ערפאת בבירות במהלך המצור על העיר במלחמת לבנון הראשונה]. אותו שכתב "אני לא שונה ואינני פולש, אבל אם אהיה לרעב, בשרו של הכובש יהיה לי למאכל", ואשר יחסו לשהיד, כך שונה. "השיר הזה אכן מדבר על המתאבד, אני צריך לאפשר למתאבד להסביר את עצמו". אבל ילדי ישראל שהחינוך במדינתו אמור לחשלם לאהבת העם והמדינה אמורים בנוסף להתעלמות מבן גוריון גם ללמוד על דרוויש. לא על איבן עזרא, לא על שיריו של הרב קוק, כי הם "דוסים". אבל על דרוויש.

מחמוד דרוויש

ועתה באה שרת החינוך שלה – כזכור – השכלה אדירה בתחום היהדות [היא למדה אצל פרופסור ישעיהו ברלין באוקספורד] והיא יודעת שט"ו בשבט הינו חג שהומצא על ידי מורי ישראל בשנות השלושים והוא בכלל אינו במקורות, והחליטה כי טוב ייעשה אם ילדי ערביי ישראל ילמדו – בספר הלימוד החדש "לחיות ביחד בישראל" גם את הגרסה היהודית למלחמת השחרור וגם את הגרסה הערבית המדברת על "הנכבע". נכון הילדים הערביים בישראל כבר עומדים על דעתם, הם כבר יכולים ללמוד על הכל ולא תהא ללימודים אלה כל השפעה על יחסם למדינה. דברי הבל ורעות רוח. יש בה בהחלטה אומללה זו רק להאדיר את המחלוקת, להרתיח את השנאה ולחנך את הערבי כי היהודי משקר. שהלא חבר הכנסת טיבי שנאמנותו למדינה אינה מוטלת בספק [הוא שימש כיועצו של ערפאת בשכר – טרם הבחרו לכנסת] שיבח את ההחלטה על מנת שערביי ישראל "ילמדו את האמת". ומה יעשו הם עם הגרסה"היהודית"? מה חושבת כבוד השרה שהם יעשו עם הגרסה "היהודית"? איזו תרומה בדיוק יש לאותו רעיון מבעיט ליציבות המדינה? להורדת המתט בין יהודים וערבים? האם שרת החינוך חושבת שגרסת הנכבע הינה נכונה? גרסת הרוב היהודי בישראל הינה שאין הדברים כך. אזי למה ללמד את הילד הערבי דברי שקר? כי אחמד טיבי אמר?

הטלויזיה מלאה אלימות אליה חשופים ילדי ישראל. אלה שותים משקאות חריפים בהיקפים שלא ידענו אודותם. בעיית הסמים גבוהה ומספר בני הנוער הנפגעים באלימות הנוער בבתי הספר ומחוצה לו הינה בעיה מצמררת. היחס של דור העתידי למדינה בא לידי בטוי בתופעת ההשתמטות מצה"ל שמקורה, חינוך לקוי, שורשיות שאינה קיימת. אבל, לנו יש סדר עדיפויות. לשכוח את המניע למלחמת ששת הימים, ללמוד את שיריו של דרוויש, וליתן לילד הערבי להאדיר את המחלוקת והשנאה לילד היהודי שהוא עצמו אינו זוכה ולו למזער של חינוך לאהבת המולדת. והרי לך רשלנותו של המשרד, רשלנותו של הממונה. ואת המחיר נשלם כולנו, והמחיר יהא כבד מנשוא אם לא ננער את המערכת. אם לא יהיה לנו שר חינוך שמכיר את ט"ו בשבט יותר מאשר את הנכבע. שהוא יהודי וישראלי ראשית דבר ורק אחר כך "נאור".

זלי יפה