לכבוד,
מערכת
הצפה,
תל-אביב-יפו.
שיכתובה של היסטוריה
הגם
ששר הבטחון מורה על יד חזקה כלפי הרשות הפלסטינאית ושליחיה, דוגל שר חוצנו בניהול משא ומתן – גם משא ומתן מדיני, כמובן, תחת אש, וזאת בניגוד לעמדתו [שהייתה] נחרצת של ראש
הממשלה מר אריאל שרון.
מר
שמעון פרס - עוד בהיותו השר לפיתוח אזורי
- ידע לסבר את אוזננו כי מן הדין לנהל משא
ומתן מדיני גם תחת אש. והלא – כך
כבוד השר - היה זה הנרי קיסינג'ר עצמו שניהל משא ומתן עם צפון
ויטנאם בעוד התותחים רועמים בדרום יבשת אסיה.
שמעון
פרס אמון להיות המנוסה בין מדינאי
ישראל. ידיעותיו בתחום ההיסטוריה המדינית
אמורים לשמש מקור סמכות. איני מסוגל לרדת לעומק מחשבתו של מר פרס כאשר מתיר הוא לעצמו בלהט הויכוח להביא את הדוגמא
האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית כ"מקור ההכשר" לניהול משא ומתן תחת
אש.
מר
פרס ודאי זוכר את אחריתו של אותו משא ומתן שניהל מר קיסינג'ר עם נציגי צפון ויטנאם
בפריז. לא, הוא לא חתם על ההסכם, את הכבוד שהתברר כמפוקפק, השאיר ליריבו, שר החוץ דאז, וויליאם רוג'רס. ואולם את המשא ומתן אכן ניהל פרופסור קיסינג'ר
[אז, היועץ לבטחון לאומי].
אחריתו
של אותו משא ומתן לא אחרה לבוא. הייתה זו
הגדולה בהשפלות שידעה ארצות הברית.
חייליה ונציגיה הדיפלומטיים נסו על נפשם באמצעות מסוקים שנחתו על בניין
השגרירות האמריקאית שעות טרם שזו נפלה לידי הויטקונג, כל אלה, חודשים מעטים בלבד לאחר ניהול המשא ומתן תחת אש שניהל הנרי קיסינג'ר.
 |
| הנרי קיסינג'ר |
מוינטאם
ניתן ללמוד מוסר השכל אחר. כיצד לא לנהל
מדיניות חוץ. ההיסטוריונית ברברה טוכמן
מביאה מדבריו של וואלט רוסטאו שאמר כי מטרת מדיניות ארצות הברית בויטנאם הייתה להבטיח איזון כוחות בדרום היבשת.
מטרה שהמערב לא יכול היה להשיג.
אף
הנרי קיסינג'ר עצמו במבחר מכתביו ראה במלחמת ויטנאם ובתוצאותיה אסון. אלה התוצאות דרבנו את ברית המועצות לשלוח
"שליחים" לאפריקה ואף היוו תמריץ לפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
טוב
היה עושה מר פרס אם היה משנן דבריו של שר
חוץ אחר - דין רסק – שאמר
"בודאי למדנו לאחר שלוש עשרות שנים כי הסכמה לאלימות מביאה אסון. בודאי
למדנו שהתוקפן חייב לשלם על תוקפנותו".
אבל
מר פרס חושב שויטנאם היא הינה הדוגמא ממנה נלמד "מדהא על דאתא". מותר וצריך לנהל משא ומתן תחת אש, כך שהאויב יוכל ליישם הכתוב "אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך". מר פרס יחשוב כי המשא ומתן הביא להסכם. הפלסטינאים יחשבו כי "המאבק"
הביא להם את ירושלים. הם צודקים. מר פרס, עם הניסיון ועם הידע, טועה ומטעה.
היה
זה מר ברק ש"הבין". הוא הלא קבע כי לא ינוהל משא ומתן תחת אש. הוא העניק לפלסיטינאים ארבעים ושמנה שעות
אולטימטום. ובתמורה, נמשכה האש וברק
העניק את הר הבית
לאותם שמשליכים אבנים על הכותל ושורפים את תחנת המשטרה על ההר.
טרם
שיחזור מר שרון על שגיאתו של קודמו, אולי
כדאי כי הוא ומר פרס ישאלו את פרופסור
קיסינג'ר מה עמדתו על דרך זו של ניהול משא ומתן. משום כבודם של ה"ה פרס וברק לא אביא את תשובתו שכבר ניתנה.
זלי
יפה,
ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה