נביאי הזעם – בקשו סליחה. 27 ביולי 2006

נביאי הזעם – בקשו סליחה

כשאנו צועדים היום אל מול חללי חרב, כשאנו הולכים אחר הארונות עטופים בדגלי הלאום של אותם שבגופם הגנו על הצפון והדרום, כשאנו כואבים את שבר הלב של משפחות שנגדעו, כשאנו אבלים על חורבן הבית מימין ומשמאל, אולי כדאי שנזכור.

הויכוח שנילווה לפנוי מבצעי מחבל ימית הוליך אחריו משבר וסדק. אבל היו נביאי זעם. היו שטענו כי הסדק בעם הינו שבר בלתי הפיך. היו מנביאי הזעם שידעו לסםר על שני עמים, היו מנביאי הזעם שידעו להצביע על הכיפות הסרוגות כקיצוניים בלתי שפויים, היו מנביאי הזעם שידעו כי יושבי הישובים שמעבר לקו הירוק ישיבו את תעודות הזהות שלהם, היו מנביאי הזעם שידעו לספר כי הציונות הדתית איבדה את המוטיבציה לשרת ביחידות העילית של צ.ה.ל. והיו מנביאי הזעם שהעידו כי הציונות פשטה את הרגל.

חייל ומפונה בזמן פינוי גוש קטיף

אז אותם נביאי הזעם שחשבו שחובשי הכיפות הסרוגות הינם כבר עם אחר, שהפנוי מעזה קרע את הכיפות הסרוגות מהמדינה, שיבואו היום ומחר להלוויות הצבאיות.  שיבקשו סליחה על קבריהם של חובשי הכיפות הסרוגות שנפלו שם בצפון לטובת נביאי הזעם, שיישרו מבטם אל שתי המשפחות האבלות בעלי – כן מעבר לקו הירוק – כי תרומתם שלהם למדינה מעליה "נקרעו" תהיה לעולם אלפי מונים יתרה על אותה תרומה של אותו נביא זועם. שיסתכלו על רבבות אלפי חובשי הכיפות הסרוגות המלווים את – כהגדרתו של הנשיא המנוח חיים הרצוג ז"ל – "הבנים של החברים והחברים של הבנים", ויבינו כי היה מתח, היה כעס, כי אולי הרגישו מרומים, כי אולי אפילו חשו נבגדים, אבל הם כעסו על אחים, והם יגנו על המפנים כמו על המפונים. מפני שלאחר הכל, לאחר המתח והכעס, העם נשאר אחד. וגם הציונות הדתית וגם נביאי הזעם מימין ומשמאל אבלים על הדם של חובשי הכיפות הסרוגות וגלויי הראש, יהודים, דרוזים, וערבים שנפלו שם בלבנון ובעזה מות גיבורים לטובתה של כל המדינה, כחומה לכל אזרחיה.

אתם נביאי הזעם שטעיתם, אמורים לבקש סליחה. בואו עשו זאת מעל הקבר, אולי תדחקו בינות למנחמים אצל היושבים שבעה, ואולי תלמדו שעל אפכם וחמתכם, המדינה אחת והעם אחד, כם אם אתם לאאוהבים את הרעיון.

זלי יפה.