העולם ואנחנו - הצופה - 27 באוגוסט 2001

העולם ואנחנו

הגיגים על ומסקנות מספרו החדש של הנרי קיסינג'ר

"האם ארצות הברית זקוקה למדיניות חוץ"?

הן חסידיו והן מבקריו החריפים ביותר של הנרי קיסינג'ר – ואלה לא חסרים [רק לאחרונה התפרסם בארצות הברית ספר הדורש להעמיד את מזכיר המדינה לשעבר למשפט על פשעי מלחמה] יכירו ביכולתו הנדירה לנתח אישים כמו גם אירועים. ספרו האחרון של פרופסור קיסינג'ר מהווה תמצית מסקנותיו בגינן של אזורים שונים בעולם. אלו המסקנות, גם אם מתייחסות הם למקומות אחרים יפות אף לנו.

מסקנה בסיסית, שותפים לה רבים. הטיבה לנסח אותה ברברה טוכמן בספרה האחרון "ההצדעה הראשונה". קיסינג'ר מסיק כי המחלוקות בין מדינות המערב בשנות השלושים ובמצעד הארוך לניצחון, כמעט וגרמה להרס עולמי.  ועוד, הנרי קיסינג'ר העיד על המשא ומתן להגבלת מירוץ החימוש שנערך בין ארה"ב וברה"מ,  כי האחרונה ביודעה כי בתוך העולם המערבי קיימת מחלוקת קשה לעניין מרוץ החימוש ניהלה משא ומתן קשוח כאבן. ילמד מכאן עם ישראל מה פרושה של מחלוקת. ערפאת – כך למדונו שני הפרשנים על ענייני ערבים בערוץ הראשון ובערוץ השני – ממתין לשגיאה של היהודים. הוא מעודד מהמחלוקות, והוא ממתין לנפילתה של ממשלת האחדות. בעולם הערבי – כך קיסינג'ר  -  יודעים שהגם שישראל הינה מעצמה צבאית, היא מתמוטטת פוליטית.

הנרי קיסינג'ר

הנסיגה מלבנון – מעיד המחבר - המהירות שבה בוצעה הנסיגה וזניחתם של אלפי תומכים לגורלם, העידה על פאניקה ולא על מטרה.

ולאותם המבקשים כי נקל מהלחץ הצבאי על הפלשטינאים, נזכיר כי ארצות הברית עשתה זאת בקוראה, ב1951,  בויטנאם ב1968 ובעיראק לאחר מלחמת המפרץ. הצד השני לעולם לא הבין את ההקלה כמחווה אלא כחולשה.  והפלשטינאים אינם "המיוחדים" שבעמים, והם לא יחשבו אחרת. וכפי שהעולם בטוח כי הקלת הלחץ על עיראק רק יאפשר לה לחזור לחימוש מטורף, אין סיבה כי יניח כי בן בריתו הגדול של סאדאם חוסיין לא ינהג בדרכו של "המנהיג" באם הלחץ עליו יקהה. צא ולמד כי כלי הנשק המצויים היום אצל הפלשטינאים לא הובאו שם "תמול שלשום" אלא עוד כאשר התנועה הייתה קלה והיחסים עם הפלשטינאים היו "נורמאלים".

הפרק בספרו של קיסינג'ר הדן בקולומביה מתאים מאוד לישראל. קולומביה הינה מדינה חשובה. מערבית במהותה ללא עבר חשוך כדוגמת צ'ילי, ארגנטינה או ברזיל, והיא דומה יותר לקוסטה ריקה הידועה כ"מדינת חסד".  קולומביה סובלת ממלחמת גרילה כנגד השלטון. מטרת ארגוני הגורילה היא לגרום למספר קורבנות רב ככל האפשר ועל ידי כך לערער את ההסכמה הלאומית. ואכן, בשל הקורבנות שמפילים בנו הפלשטינאים למדנו על המבקשים להתפנות מעזה,  אלה הדורשים כי נפנה את ההתיישבות מיו"ש. דע עקה לא מדובר בתבונה מדינית אלא בכניעה. או כדבריו של מר קיסינג'ר [בהתייחסו לאירן] "ויתור חד צדדי יהא גודלו אשר יהא סביר שימריץ אי-פשרנות. לאחר הכל למה לשנות כאשר הצד ואשר אליו מופנת המדיניות המבוססת על אידיאולוגיה עושה מאמץ  לספק רצון?

ומסקנתו החשובה מכל לענייננו כך היא ."לוחמי גרילה בדרך כלל מנצחים כל עוד אין הם מפסידים. מאידך, ממשלות מפסידות כל עוד אין הם מנצחות,  הווי אומר, אם אין הם הורסות את הגורילה".

תגובותיה של ממשלת ישראל כנגד "מלחמת הגורילה" לא יביאו להפסקת הלוחמה. היא תרבה את המתאבדים בצד השני, ומספר החללים בישראל הופך לסטטיסטיקה יבשה, עניין של הרגל, שעוד נתייחס אליו כמו להרוגים בתאונות הדרכים.  אין הבדל בין קולומביה וישראל. "צריך להרוס את הגורילה". באשר - כך מר קיסינג'ר, שוב בהתייחסו לקולומביה - "מלחמת גורילה, כמו מלחמת אזרחים באה לידי סיום או בניצחונו של צד אחד או בהתמוטטות שני הצדדים. משא ומתן – כך קיסינג'ר – כמעט לעולם לא מסתיים בפשרה, הגם שזו התרופה החביבה על היועצים הצפון אמריקאים".

ואם במלחמת הממשלה בברוני הסמים בקולומביה נדרש יותר מאשר הליקופטרים, אלא הצעה חלופה לחקלאי  העני" אף ישראל צריכה להציע לפלשטינאי הפשוט חלופה. חלופה למנהיגות הקיימת, הסברה שתראה לו לפלשטינאי האומלל כי אפשר גם אחרת" כי הוא יכול לחיות אחרת. כי בשעה שהוא שולח את ילדיו להיות "שהידים" ביתו של ערפאת חיה בארמונות פאר בפריז. בעוד הוא חי במחנות פליטים, נוסעים ראשי שלטנו במטוסים פרטיים וביאכטות מסביב לעולם.

כפי שהאיכר בקולומביה אינו יודע כי הוא מנוצל, גם הפליט אינו מבין כי הוא מנוצל לרעה. על ההסברה הישראלית לעורר תסיסה בתוך הרשות, הדבר אינו פחות חשוב ואולי אף יותר,  מכל פעילות צבאית,  באשר תסיסה "מבפנים" עדיפה על כל תכתיב חיצוני.

קיסינג'ר דן במשא ומתן שמנהל העולם המערבי עם צפון קוראה. פיונגיאנג "סוחטת" את העולם והעולם המערבי אינו יכול "בטון מנומס" לתמוך בסחיטה שסוחטת צפון ויטנאם את העולם המערבי. הטכנולוגיה אותה מעביר העולם הערבי לצפון ויטנאם כתחליף לאנרגיה האטומית, אינה כי אם תחליף שניתן להשתמש בו לרעה. כשיצחק רבין ז"ל העביר כלי נשק קל למשטרה הפלשטינאית הוא אמר כי אין לחשוש מכלי נשק אלה באשר והיה כי יימצא שהרשות משתמשת בכלי נשק אלו כנגד ישראל,  לעולם נוכל לחזור לשטח A. העולם טעה ביחס לצפון קוראה ואנו עשינו את אותה טעות ביחס לפלשטינאים.

בהצביעו על המשא ומתן בקמפ דויד בשנת 2000, כותב המחבר כי מאחר והצדדים לא היו מוכנים לתוצאה הסופית של המשא ומתן, לא יכול היה המשא ומתן להביא כי אם לפיצוץ. והגם שמר ברק ערך בקמפ דויד מכירת חיסול,  בהיותו המנהיג הותרן ביותר שהיה למדינת ישראל, ערפאת לא מוכן היה להסדר שלום עם ישראל באשר ערפאת  אינו ערוך לנהל מדינה אלא מלחמה. אשר על כן לא היה סיכוי למשא ומתן להצליח, ותוצאתו הישירה של קמפ דויד 2000 הרי היא לפננו.

אף מר ברק הודה כי ערפאת אינו אדם שניתן לסמוך על מילתו. שגיאתו – או מחדלו - הגדול של ברק היא בעצם העובדה שזו המסקנה עלתה ובאה לאחר מעשה,  ולא – כפי שאמור היה הדבר להיעשות, לפני הדיון, לאחר בדיקה מודיעינית ופסיכולוגית של הצד השני למשא ומתן.

אליבא דקיסינג'ר, הרוב הפלשטינאי אינו רואה ב"שלום" עם ישראל מטרה  אלא "פשרה" באשר אין הפלשטינאים יכולים  להגלות את היהודים מהאדמה הכבושה. ואכן עד היום – כפי שאף מעיד המחבר בספרו – ההסברה הפלשטינאית עדיין דנה בהרס מדינת היהודים.  גבוי לעמדתו זו של מר קיסינג'ר ניתן היה לקבל בהרצאה שנשא הקאדי של עזה במסגד הגדול ביום שישי לפני כשלושה שבועות. דבריו לא היו יכולים להיות ברורים יותר. מיותר לציין כי דבריו שודרו בטלוויזיה הפלשטינאית, הפרה בוטה של הסכמי אוסלו.

זלי יפה.