חיי אדם קודמים
לאחר מלחמת יום הכיפורים נדחו הבחירות לכנסת בשל המלחמה בכמה חודשים,
והדמוקרטיה הרכינה ראש בפני ערך חשוב יותר - התאוששת מהלם המלחמה. מדוע שערכי
הדמוקרטיה לא ירכינו ראש בפני פיקוח נפש?!
אין לך שיטת משפט בעולם שלא מתיימרת לראות בחיי האדם ערך עליון, וזה
אמור להתבטא בכל אורחי המדינה. ודווקא במדינת היהודים מתעקשים לפעמים לנקוט שיטת
ייקוב הדין את ההר, גם אם פירושה סיכון חיים.
דחיית ההחלטה על הכללת תרופות חדשות ב"סל התרופות" עד אחרי
הבחירות היא הפגנה בוטה של חוסר רגישות כלפי חיי אדם. אין בה כי אם סתירת לחי
מצלצלת לכל אותם אזרחים המבקשים את תמיכתה של המדינה.
החלטת הממשלה על הקמת הוועדה שאמורה לדון על תוכן סל התרופות התקבלה
ב9 לאוגוסט, 2005. ניתנו לה לועדה ארבעה חודשים על מנת להגיש את המלצותיה. דע עקא,
שלמרות שמדובר בדיני נפשות, מונתה הועדה רק ארבעה חודשים לאחר קבלת ההחלטה על ידי
הממשלה, ב-8 לדצמבר 2005. עד היום ערכה הועדה שבעה דיונים בלבד. צדק כבוד השופט
גרונס כשכתב בהחלטתו "אם אמנם החלטותיה של הועדה הן גורליות ובעלות השלכה על
חיי אדם כנטען בעתירות, נשאלת השאלה מדוע לא קיימה הועדה את ישיבותיה בתכיפות רבה,
יום אחרי יום".
אך הביקורת והסנקציה בגינה אמורות לחול על הממשלה ועל הועדה, לא על
החולים. לא על בני משפחתם הקורסים תחת העומס הכספי. בכל יום שעובר אמור חולה אחר
לשלם עשרות אלפי שקלים עבור התרופה. כל יום שעובר הינו לפעמים שאלה של חיים ומוות.
יתר על כן, המסר של בית המשפט העליון בדחותו את העתירה הינו כי החשש
מ"מה יאמרו" חשוב יותר משלוות הנפש של החולה. כפי שיאמר לך כל העוסק
בפסיכואמונולוגיה, החולה זקוק לעידוד כמו לתרופה עצמה. החולה צריך לדעת שאין דבר
יותר חשוב מחייו. ואם הבחירה היא בין עידודו של החולה ובין החשש שממשלת מעבר תקבל
החלטה לא ראויה לפני הבחירות, אני מעדיף את החלופה הראשונה.
כבוד השופט א. לוי ציין בהחלטתו (בדעת מיעוט) כי כל דחייה
"בעניינם של החולה ובני משפחתו משולה לנצח". והוא צודק.
לא מדובר בחקיקה אשר הועדה מתבקשת לחרוג הימנה ולחלוק עליה. מדובר
בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שמטרתה "נקיון כפיים". אין בה בועדה
חבר אחד שהינו פוליטיקאי. מה גם שהועדה יכולה היתה לסיים מלאכתה לפני הבחירות,
ובכך להעביר מסר לחולה ומשפחתו שהם קודמים לכל. התעכבותם של חברי הועדה במשך
חודשים, והחלטת הרוב בבית משפט העליון לימדונו כי לא הכל מותר בהצלת חיי אדם. ואני
חשבתי לתומי, כי שום שיקול בחירות ותהא מטרתו אשר תהא אינה שווה לחיי אדם. ששום
חשש לטוהר מידות אינו שווה את יאושם של החולה ומשפחתו. ששום מגבלה של ממשלמת מעבר
אינה שווה אגורה שחוקה אחת מכספו של חולה שידו אינה משגת להשיג את התרופה שתציל את
חייו.
כשמדובר היה ביחס שבין חיי אדם ופעולה צבאית, הורה בית משפט העליון
[בג"צ 3799/02] כהאי לישנא: "הסוגייה שהונחה לפתחנו בעתירה זו היא אחת
מהסוגיות הקשות ביותר הבאות בפנינו במציאות בה אנו נותנים בשנים האחרונות. הקושי
נעוץ בכך שהיא דנה באופן ההגנה על חיי אדם בעת פעילות צבאית". וזה מדובר היה
בחיי אדם של האויב, כאשר פעילות הצבא באה להגן על חיי אדם בישראל.
קדושת הדמוקרטיה אינה קודמת לכל. ב1973 לאחר מלחמת יום הכיפורים נדחו
הבחירות לכנסת בשל המלחמה בכמה חודשים, והדמוקרטיה הרכינה ראש בפני ערך חשוב יותר –
התאוששות מהלם המלחמה. מדוע שערכי הדמוקרטיה לא ירכינו ראש בפני פיקוח נפש?!
והרי למדנו כי "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו
קיים עולם מלא".
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה