זכות הדיבור - 12 במאי 2006

זכות הדיבור

הכל יסכימו כי יסוד בלעדיו איין לחיותה של דמוקרטיה היא זכות הדיבור. לאמר כמעט ככל האדם חפץ, גם אם הדברים צורמים ומכעיסים. "כל אדם זכאי לחרות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) שהלא – כאמרתו של פדריקו מיור שעמד בראש איגון יונסקו, "ללא חופש הדיבור אין צדק".

אבל בכל דמוקרטיה יש מגבלות לחופש הדיבור, ואלה המגבלות הינן מרוודים שונים. האיסור לחשוף סודות מדינה, תרמית, איומים, לשון הרע, או להכנס לביתו של אחר ללא רשות רק על מנת לדבר – ואפילו דברים שמותר לאומרם בציבור.

ויש מגבלות על חופש הדיבור שמטרתם הינן גיבושו של משטר תקין. כך למשל, מלכת בריטניה אינה יכולה בפומבי לבקר את "ממשלת הוד מעלתה". ונאום הכתר של המלכה ביום פתיחת הפרלמנט אינו כי אם "הכתבה מלמטה", את אשר יצווה ראש הממשלה, תאמר, ואת אשר לא יצווה, לא תאמר. אף נשיא המדינה בישראל – בניגוד לעמיתיו בארצות הברית או בצרפת – לא יהין ליפול לקלחתה של מחלוקת ועליו לייצג את ההסכמה. יצוג זה הינו מרכז תפקידו. הפילוסוף האיטלקי הנודע ניקולא מקיאבלי, הגדיר את תפקידו של שגריר כ"אדם ישר הנשלח למדינה אחרת על מנת לשקר עבור מדינתו שלו". אומנם כן, היו דברים בגו, אך זו הגדרה כוללנית ומאשימה מדי. דע אקע, שגם שגריר ישר כברזל לא יהין לבקר שם במקום כהונתו את ממשלתו, גם אם חשב כי ממשלתו שלו שוגה היא או יותר מכך. אם יבקש להביע אי הסכמה עם מדינתו, עליו להתפטר מתפקידו לשוב ארצה ולתת דרור למחשבותיו. נוהג זה הינו כלל ברזל בכל מדינה ומדינה.

כתרה של מלכת אנגליה

 במשך שנים היה צ.ה.ל מרכז להסכמה לאומית. זו ההסכמה כמו הסכמות רבות אחרות דעכה ונחשפה לרעידת אדמה של ממש עת היה מעורב לאחרונה – בצדק או שלא בצדק – במחלוקת נשוא הפוני מחבל עזה. הפצעים עודם מדממים, ומטרת כולנו הינה לרפא את הפצע שלא יכאב. לאחות את הקרע. אוירת הפיוס הלאומי היא הנדרשת וכדברי מחברו של ספר משלי, "והחכם היום ההוא יידום". הווי אומר המתבקש להשאר בתחום ההסכמה שלא יתערב בויכוח.

גיוסם של בחורי הישיבות הינו נוא מורכב, לא פעם מכעיס, ומפגין מעת לעת את העובדה כי ציבור זה אינו מבין את אשר חושב ואומר הציבור האחר. לכל דיעה בנשא, והעימות הפוליטי והמשפט לעניין זה בדין הוא. דמוקרטיה מעצמתית כמדינת ישראל יכולה להתמודד אף עם זה הויכוח.

הרמטכ"ל אינו יכול בפורום אזרחי בהרצאת אורח לחוות דיעה שנושא שהינו כה שנוי במחלוקת. בעשותו כן, שוב גורר הוא את הצבא למחלוקת פוליטית ומשפטית. נכון שגם לרב אלוף חלוץ יש דיעה מגובשת בשאלה כה חשובה מורכבת ובעייתית. הוא אינו יכול להביעה בפומבי. הוא אינו יכול לגרור את הצבא למחלוקת, ודאי שלא לעת הזאת. התערבותו של רב אלוף חלוץ בנושא שהינו כה רגיש ופוליטית כה סוער הינה שגגה, כאמור "נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך". אלא שלא הוא נלכד באמפי פיו. כל הצבא נכנס למלכודת הלזו.

זלי יפה.