עליה וקוץ בה

"עליה וקוץ בה"

אצל הלבה הרותחת בערבו של בחירות, שוב עולה שאלת ה"עליה" מרוסיה וארצות אחרות שהיו בעבר חלק מברית המועצות.  לפני מבחרם של אנשים התנהל ויכוח על מעמדם של חלק מהעולים החדשים לארץ.  אצל אחד מערוצי הטלוויזיה הופיע בחור צעיר ואשר סבו - שמעולם לא היה בישראל – היה יהודי. לא, הוא אינו מעוניין להתגייר, אבל הוא שרת בצ.ה.ל. עתונאי, איש "ידיעות אחרונות" שהשתתף בדיון, לא הבין על מה ולמה לא נקבל בעבותות אהבה את אותו המבקש להזדהות עם העם היושב בציון, הגם שאין הוא יהודי.

ראשי העליה מברית המועצות מוחים כנגד הניסיון להרהר אחר ההיגיון בעלייתם של יהודים "לחצי לשליש ולרביע" או - יתר על כן - אחר ההיגיון בעלייתם של לא יהודים.

על מה ולמה יעלה לישראל אדם שסבו היה יהודי [במקרים רבים, אולי?], אשר אין לו כל קשר ליהדות ואף אין הוא רוצה להתגייר? אידאולוגיה? אולי, הזדהות עם עבר בלתי נודע? ייתכן. או שמא עדיפה עליו רמת חיים של דירת מגורים, מים זורמים, תמיכה כלכלית, רמת חיים מערבית, על פני חיים בעייריה נידחת באוקראינה, עטופת עוני ומוגבלת מאוד בהנאות העולם הזה. [הייתכן?].

אומנם כן, מעיד סעיף 4א' לחוק השבות, תש"י – 1950, על ההיתר לעלייתם ארצה של צאצאי יהודים. דע עקה שכוונת המחוקק היא - כפי פרשנותו של בית המשפט העליון בעניין ברספורד נ' ברספורד "פתרון עלייתם ארצה של משפחות נשואי תערובת בין יהודים ושאינם יהודים. הענקת הזכות לפי סעיף 4א' באה להקל על עלייתן של משפחות מעורבות אלה בשלמותן, בתקווה שכל בני המשפחה יצטרפו לעם היהודי".

הסיבה לחקיקתו של סעיף 4א' שהיווה תיקון לחוק השבות הוסבר על ידי שר המשפטים דאז, חיים צדוק מעל בימת הכנסת. "כאשר היה הבעל יהודי, הוא עלה לפי חוק השבות, ואשתו וילדיו – לפי חוק הכניסה לישראל. הוא קיבל את האזרחות באופן אוטומטי ואילו אשתו וילדיו צריכים היו לחכות תקופה עד להתאזרחותם בישראל". סימן 4א לחוק אינו יכול להיפרש במנותק מחוק השבות המקורי שמטרתו "קיבוץ גלויות העם היהודי אל מדינתו" [כך בית המשפט העליון בעניין פטל נ' שר הפנים].

בואם ארצה של צאצאי יהודים שאין להם כל עניין להיות יהודים, מזמין הרהורי חרטה על אופן ניסוחו של סעיף 4א לחוק השבות. שהרי, צא ולמד. שלא על פי חוק האזרחות, ושלא כמקובל אצל כל מדינה אחרת בעולם, מי הזכאי לעלות ארצה על פי חוק השבות, אינו חייב להוכיח כי השתקע כאן בארץ, וייתר על כן אין הוא חייב לוותר על אזרחותו  הקודמת ואף אין הוא חייב להצהיר אמונים למדינה [כך בית המשפט העליון בעינינו של חיים הרמן ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה [דנ"פ 8612/00].

עלייה מברית המועצות

כל אלה באים ללמד. שכוונת המחוקק הייתה כי בואו של לא יהודי ארצה, כשר כשהוא סמוך "על שולחנו" של היהודי, קרובו. הזכות שמבקש שאינו יהודי הגר בעירה נידחת במרכז אוקראינה לעלות לישראל, תוך שהינו מדגיש כי אין בכוונתו להתגייר, הנה נטילת החוק והפיכתו "קרדום לחפור בו".

בניגוד לדעתו של אותו עיתונאי מכובד שהוזכר ברישא למאמר, אין מדינה בעולם אליה יכול מאן דהוא ממדינה אחרת לבוא ולהכריז על שאיפתו להזדהות עם אותה מדינה ועל ידי כך לזכות באזרחותה.  אף אותן מדינות ואשר בעבר עודדו הגירה פנימה [כאוסטרליה או קנדה] לא ניאותו לקריטריון שכזה.

ועוד, האם אסור לנו להרהר אחר "שאיפת ההזדהות" של ולו חלק מ"העולים הללו"? האם מדובר ב"אהבת מרדכי" או ב"שנאת המן"? האם באמת ובתמים דלקה בליבו של אותו אדם האש הציונית "יש מאין" או שמא עדיף לחיות במדינה בה בכל עיר ועיירה יש מים זורמים, הנוסקת בתחום הטכנולוגיה, ואשר ניתן להגיע בה לרמת חיים מערבית – בחלקה אף על חשבון המדינה המאחרת – מאשר לדור בעוני חסר תקווה לעתיד טוב יותר אי שם בסיביר?

אני יודע שיהיו אותם שיחרקו שן לשמע קריאת אלה הדברים. אך למען ההגינות האינטלקטואלית, למען האמת הצרופה, לא ראוי שהנושא הלזה ייבדק? האם באמת ובתמים יש מי המוכן לטעון כי כל העולים שאינם יהודים ממש שבאו ארצה – אף ללא הקרוב היהודי – ואלה רבים מאוד, כולם עלו "לשמה של ציונות". שיקום[!] אני יושב.  אני חושב שגם אתם.

זלי יפה